**** סיפורים שסיפרתי לפרנקו, נומה שילה
(מקוצר)
כשכבר ידעתי שאני רוצה כלב, היה קשה לי להחליט איזה. יש כל כך הרבה מינים וכל כך קשה לבחור מהם רק אחד. תחשבו שלוקחים אתכם לחנות צעצועים ביומולדת (=יום הולדת) ואומרים “תבחרו איזה צעצוע שאתם רוצים, אבל רק אחד”. יש המון צעצועים יפים בחנות וקשה להחליט, כי כל רגע חושבים שכדאי לבחור צעצוע אחר.
אילו גרנו בכפר, כמו החברים של ההורים שלי, הייתי מגדלת הרבה כלבים. אולי גם חתולים. אבל בדירה קטנה בעיר יש בקושי מקום לכלב אחד, וגם ככה ההורים לא תמיד מסכימים. הרבה פעמים ביקשתי כלב, אבל אמא לא הסכימה. “הוא יִימָאֵס עלייך כמו דברים אחרים שרצית וקנינו לך”, היתה אומרת. “גם חָליל שביקשת ליומולדת נמאס לך ואחרי חודש הפסקת ללכת לשיעורים. כלב זה לא צעצוע. צריך לטפל בו, לתת לו אוכל ולצאת איתו שלוש פעמים ביום לטיול כדי שיעשה פיפי וקקי”.
אבל המשכתי לבקש. כל כך רציתי כלב. הייתי בטוחה שהוא אף פעם לא יִימָאֵס עלי. יש הבדל בין חליל לכלב, לא?
בפסח, כשגנבתי את האֲפיקומָן, שוב ביקשתי. אמא הבטיחה לחשוב. כשאמא אומרת “אני צריכה לחשוב”, אני כבר יודעת שזה בעצם “כן”, אבל אחר כך. כל יום נידנדתי ושאלתי, אמא גמרה לחשוב רק אחרי שבוע, ואז היא אמרה לי: “בסדר, ניקנה לך כלב, אבל בתנאי: את תהיי אחראית עליו ואת תטפלי בו”. בטח שהסכמתי. הרי בגלל זה רציתי כלב, שיהיה לי משהו רק שלי.
ידעתי שאני רוצה כלב קטן, שאוכל להחזיק אותו על הידיים ושלא יהיה כבד מדי. רציתי גם כלב עם שער ארוך, כדי שאוכל לטפל בו ולפנק אותו. ורציתי כלב קצוץ-זנב. אני אוהבת כלבים קצוצי-זנב, ואני אפילו לא יודעת למה. אני גם יודעת למשל, שאני אוהבת ביצה עין יותר מביצה מקושקשת, אבל למה? אני לא יודעת להסביר.
יש כל מיני מינים של כלבים. יש, למשל, גזע שנקרא “קולי”, כמו מהסרט “לָאסי שובי הביתה”, יש גֶזַע שדומה לזאב ולכן קוראים לו “זאב”. יש כלב מצחיק, שנראה כמו נַקניק עם רגליים קצרות, לגזע שלו קוראים “דָאקל”. יש גם כלבים לא גזעיים, והם נקראים מעורבים. לפעמים הם מאוד יפים ופיקחיים, אפילו יותר מהגזעיים.
יום אחד, הלכתי ברחוב עם אמא וראיתי אותו: כלב בדיוק כמו שאני רוצה. ביקשתי מאמא שתשאל את הגברת שלו איך קוראים לגזע הזה. אמא אמרה לי: “אם את כבר מספיק גדולה שיהיה לך כלב, אז בבקשה תיגשי ותשאלי כמו גדולה”. התביישתי: הרי הגברת לא מכירה אותי וחוץ מזה, לפעמים מבוגרים מתנהגים עם ילדים בעצבנות ובלי סבלנות. למשל, כשאני מחכה בתור במכולת קורה שנכנסת איזו גברת, שעושה את עצמה כאילו שהיא לא רואה אותי, ואומרת למשה המוכר “אני נורא ממהרת, תן לי בבקשה רק כמה דברים”. פעם, כשאמרתי למשה שגם אני מאוד ממהרת (באמת מיהרתי לשיעור התעמלות), אמרה לי הגברת: “כשמבוגרים ממהרים זה אחרת”.
לא רציתי להתווכח עם אמא, כי פחדתי שהיא תתחרט. ניגשתי ושאלתי. להפתעתי, הגברת ענתה בחביבות ואפילו הסבירה לאמא איפה אפשר לקנות כלב כזה: בחוות כלבים באַשקְלון. היא נתנה לנו את מספר הטלפון. “גם אני קניתי שם”, אמרה וביקשה שנמסור דרישת שלום לגברת הֶרצוג, בעלת החווה. לגזע הזה, למדתי, קוראים “יורקשֵייר טֶריֵיר”, ממש כמו שאני רוצה: קטן, עם שער ארוך וזנב קצוץ. בערב אמא התקשרה לאשקלון וגברת הֶרצוג אמרה שיש לנו מזל. בדיוק עכשיו יש גורים בני שלושה חודשים, שאפשר כבר להפריד אותם מהאמא שלהם.
אמא אמרה לי: “בשבת ניסע”.
בקוצר רוח חיכיתי לשבת. מרוב התרגשות, בקושי נרדמתי בלילות. הימים עברו לאט, כאילו בכוונה. ככה זה תמיד: כשרוצים שהזמן יעבור מהר—הוא עובר לאט.
סוף סוף הגיעה שבת. התעוררתי מוקדם וחיכיתי בלי סבלנות שהורי יתעוררו. בשבת הם אוהבים להתפנק ולישון עד מאוחר. גם עשיתי קצת רעש, כאילו לא בכוונה, כדי שהם יתעוררו כבר.
הגענו לחוות הכלבים בצהריים. גברת הרצוג, אישה עגלגלה וחייכנית, פתחה לנו את הדלת ומיהרה להוביל אותנו לחצר.
בחצר הענקית התרוצצו עשרות כלבים, מכל המינים. באחת הפינות ראיתי קבוצה של גורי יורקשֵייר. התקרבתי לשם. האמא של הגורים ראתה שאני ניגשת לגורים שלה, והתחילה לִנהום בעצבנות. בעלת החווה אמרה לנו: “תקראו לה, שמה אולגָה, אם תשחקו איתה קצת, היא תפסיק לפחד מיכם ותַרשֶה לכם לָגֶשֶת לגורים”. וכך עשינו. אולגה לא כל כך אהבה אותנו בהתחלה. פתאום נזכרתי שיש לי בכיס עוגייה, ששמרתי עוד מהבית לאחר-כך. הושטתי אותה לאולגה. היא ניגשָה ריחרחה בזהירות, חטפה אותה מידי ורצה לגורים. הסתכלתי עליהם. ארבעה גורים ישנו דבוּקים זה לזה. כמו חבילה. בקושי אפשר היה לדעת של מי הראש ושל מי הזנב. לידם התרוצץ גוּר נוסף, קטן יותר מהאחרים, וגרר בשיניים נעל ישנה שֶבטח מצא בחצר.
מיד החלטתי שאת הקטן הזה, עם הנעל בפה, אני רוצה.
הגברת הֶרצוג אמרה: “הגור הזה, כשנולד, היה הכי פיצפון (ֹֹ= קטן מאוד מאוד) והכי חלש מכל הגורים. מאוד חששנו שהוא לא יחזיק מעמד. האחים שלו דחפו אותו, ולא נתנו לו לינוק. היינו צריכים לתת לו לינוק מבקבוק, כמו תינוק, עד שהוא התחזק. אני שמחה שבחרת אותו”.
“בטח”, אמרה גברת הרצוג והוסיפה, “חשבת איך תקראי לו?”
“פרנקו”, אמרתי.
היא לא ידעה, כמובן שמרגע שאמא הסכימה לקחת כלב, התחלתי לחפש לו שם. יש הרבה שמות של כלבים, אבל אני חיפשתי שם מיוחד.
אמא הציעה לי לשאול את סבא. “סבא שמוּליק מבין גדול בשמות”, אמרה. כשסבא שמוּליק בא, ביקשתי שיעזור לי למצוא שם. “כשהייתי ילד”, סיפר, “היה לנו כלב שקראו לו פרַנקו ואהבתי אותו מאוד. מה דעתך שגם לכלב שלך נקרא ככה?” על המקום הסכמתי. אני חושבת שאמא צדקה. סבא שמוּליק באמת מבין גדול בשמות.
ניגשתי אל פרנקו, התכופפתי והרמתי אותו בעדינות. גברת הרצוג הסתכלה איך אני מחזיקה אותו וחייכה בהנאה. “פרנקו קטן שלי”, אמרתי וחיבקתי אותו חזק. הוא כישכש בזנב וליקק לי את הפנים.
היתה בינינו אהבה ממבט ראשון.
כל זמן הנסיעה הביתה, החזקתי את פרנקו על הידיים וליטפתי אותו. פתאום הרגשתי חום ורטיבות על המכנסיים שלי. פרנקו עשה עלי פיפי. ככה זה עם גורים, כמו תינוקות, גם הם לא מצליחים להתאפק. הם לא מבינים שהם צריכים לחכות עד שיוציאו אותם לחצר, והם עושים פיפי וקקי בכל הבית.
חיבקתי אותו ולחשתי לו: “אל תהיה עצוב, פרַנקוּש שלי, עכשיו אני אמא שלך ותראה שאני אוהַב אותך, ואֲטפל בך, כי אותך בחרתי מכולם ואתה הכי-הכי שלי”.