****** רקוויאם לנעמן
פרק 19

האיכרים של המושבות הדרומיות נטלו (=לקחו) הלוואות בבנקים של לונדון ובסניף של בנק אנגלו־פלשתינא ביפו, והחלו משיבים לחיים את פרדסיהם. מי שרוחו היתה קצרה (=מי שלא היתה לו סבלנות) וכיסו ריק, היה ממשכן ומשעבד את פרי הפרדסים שלש וחמש שנים מראש, אבל אפרים אברמסון נזהר. מפני שצפה את העתיד (=ניחש מה יקרֶה) והבין שמחירי פרי ההדר יהיו עולים מעלה מעלה, וחבל על הפסד ממון.

כשביקש מן הבנקים שילוו לו כסף בתנאי אשראי (=קרדיט) נוחים וארוכים, כפי שניתן הדבר לקיבוצים, אמר לו המנהל, זלמן דויד לֶבונטין, שהקיבוצים מקבלים כספים מקרָנות לאומיות מיוחדות, מפני שהם אידיאליסטים ואינם להוטים לראות רווחים לאלתר (=מיד), וכל מגמת פניהם  (=המטרה שלהם) לעבוד את האדמה ולהקים חברה אנושית ממין חדש, חברה שאין בה בצע־כסף, לא קניין ולא רכוש פרטי. ״וזו מנין לך?” השתומם אפרים.

״כך הם אומרים,״ השיבו האדון לבונטין, מנהל בנק אנגלו־פלשתינא.

״ואנחנו האיכרים, מה?״ הרים אפרים קולו. ״דבש היינו מלקקים בימי הטורקים? אני, רודף בצע אני? הסתכל בידיים שלי, אדון לֶבונטין. אלו, מה הן בעיניך? ידיו של קלפן, או מה? מה הדברים האלה שאתה אומר לי?״ חייך האדון לבונטין ואמר לאפרים שכך האופנה החדשה עכשו: אותם איכרים שבאו בסוף המאה שעברה, הרי הם איכרים; כמו כל האיכרים שבעולם; ואילו החדשים, שבאו אחרי 1905 וייסדו את קבוצת דגניה, הם אידיאליסטים. ואם אין אתה סבור כך, מר אברמסון, אתה רשאי (מותר לך) לכתוב מאמר בעתון.

סיפור מעשה זה כל כך הרתיח את דמו של אפרים, עד שרשם אותו כסעיף ראשון בסדר היום של הישיבה הבאה באגודת הפרדסנים. ובה בישיבה סיכם את הוויכוח וכך אמר לחבריו: “מי שדעתו נוחה מן המצב, ישוב אל ביתו וינוח על משכבו (=ילך לישון). אבל מי שלבו ער, ישים נא לב אל הדבר החדש הזה. ומהו החידוש? אני אגיד לכם מהו החידוש. אדם שמאס בחיי החנות הקטנה, בחיי רוכל נודד על פני הכפרים, במעשה תיווך, בהשפלה ובטלנות, ובא לארץ־ישראל כדי שיחיה ככל האדם, יעשה לביתו בכבוד (=ידאג שלמשפחה שלו תהיה פרנסה), יגדל ילדים חופשים ויסיים את חייו בביתו שלו ובמיטתו שלו, אדם שכזה הריהו איכר, ככל האיכרים בעולם, דהיינו בהמה גסה, רודף בצע ורשע. אבל מי שניסה את כוחו בעבודה זרה, בסוציאל־רבולוציה ובבולשביקיות, עד שבאו הגויים ובעטו לו באחוריו, במחילה מכבודכם, אדם שכזה, כשהוא בא לארץ־ישראל לחיות בלא חופה וקידושין, ולספר לנו סיפורים על כך שאין לו צורך בכסף ואין לו חפץ ברכוש, וכל כולו מחמדים וצחצחות (מדבר בלשון גבוהה-גבוהה), מין ברייה שלא מעלמא־הדין (=מישהו לא מהעולם הזה), שוחר טוב לכל העולם כולו, בתנאי שיתנו לו הלוואות מקרנות מיוחדות, בתנאי אשראי (=קרדיט) נוחים, ושמא (=ואולי) בלא תנאים כלל, אדם שכזה קרוי אידיאליסט.

״רבותי וחברי הפרדסנים, הריני מודיע כאן, ועכשו, שדבר כזה כמו חיי קבוצה איננו קיים בכלל, לא היה ולא נברא, אלא הוא מין משל של שוטים (=טיפשים), לאחז עיניים (=לְרַמות) ולהרוס אותנו ממעמדנו. אותנו ואת המפעל הזה, את הארץ הזאת, שאותה אנו עובדים בזיעה ובדם, משחר נעורינו (=מאז שהיינו צעירים). ראו הזהרתיכם, ויפה שעה אחת קודם.

״ועוד דבר אחד אומר לכם, רבותי, מין דבר שהרהרתי בו על משכבי בלילות והוא איננו נותן לי מנוח (=מנוחה), מין רעיון שכזה. אומר אני לעצמי: מה כבר אפשר לדרוש מבן־אדם, בשר־ודם? אפשר לדרוש שלא יהיה גזלן, שיעבוד בזיעת אפיו, שייתן צדקה לעניים. בדרישות שכאלה אפשר איך שהוא לעמוד, אף כי בקושי רב, רבותי. אבל לבוא אל האדם ולומר לו: שמע, מהיום ואילך תעבוד, אבל שכר לא תקבל. תזיע כל היום בשדה, אבל לעת ערב לא תשוב הביתה אל קערת המרק אשר אהבת, כמו שאשתך יודעת להכין לך, אלא תלך כאותה פרה אל הרפת, שם תקבל מספוא, שווה לכולם, ניתן במשורה (=ניתָן בכמוּת קטנה מאוד) על שלחן חדר־האוכל הקולקטיבי, ולאחר שתרחץ בשרך במקלחת (=שתתרחץ, שתתקלח) המשותפת, במעמד נשים ערומות, תסלחו לי על הביטוי, לא תשוב אל ביתך לנשק נשיקת לילה־טוב לילדיך, אלא תלך לבית הילדים הקולקטיבי, ושם תרשה לך המטפלת להיות שרוי עם ילדיך בדיוק שעה או שעה וחצי, ואחר כך תשוב אל ביתך הריק, מפני שהילדים נלקחו על ידי הקבוצה אל בית מיוחד... אני חקרתי את כל זה חקור היטב, מאז סיפר לי לבונטין על האשראי שהם מקבלים מקרנות מיוחדות... לי לא יספרו מעשיות. אי אפשר לדרוש את זה מבני־אדם. לא לאורך ימים. כל זה יפשוט את הרגל תוך כמה שנים, עשר שנים לכל היותר... ואז גם לא יהיה מי שיחזיר את החובות לקרנות הלאומיות... מה זה בכלל קרנות לאומיות? מי נותן את הכסף? לא יהודים? אז מה? אז כלום. יום אחד יתעורר לו איש הקבוצה ויגיד: נמאס לי. ואז ילך ויגנוב כסף מן הקופה המשותפת. ואז יפסיק לעבוד, וירמה את חבריו. וחבריו ירמו אותו. וכולם יחד ירמו את עם ישראל, וכל העניין הזה יעבור מן העולם.

״אי אפשר לומר לאדם: אל תהיה אדם. תהיה למעלה מזה. תהיה קדוש. תהיה צדיק ... מרוב דרישות שכאלה מה יתקבל? יתקבל עם של רמאים ונוכלים. זהו מה שחשבתי בלילות האחרונים, ואני אומר לכם: אנחנו חייבים לדרוש מן הבנקים שלנו אותם התנאים שמקבלים הקיבוצים. אי אפשר לדרוש את זה מבנק בלונדון, אבל אפשר לדרוש את זה מלבונטין, והוא יביא לפני ההנהלה הציונית. ונראה מה שיחליטו. לא לוותר, רבותי!

נשמעו קצת מחיאות כפיים בחדר, אבל מיר נשתררה (=היתה) שתיקה.

הם לא הבינו, אמר אפרים לנפשו, וגם לא היה איכפת לו כל כך. את ספינתו שלו ידע להנהיג גם בים סוער. ואם חבריו אינם חשים בסערה המתקרבת, יציל את נפשו מי שידע לשחות.

באותה ישיבה נמצאו כמה צעירים ששחו (=סיפרו) לחבריהם על מה שאמר אפרים אברמסון, ומפה לאוזן עברה השמועה והגיעה לתל־אביב, ומשם נתגלגלה לאנשי הסתדרות הפועלים העברים בארץ־ישראל והם סיפרו לאחד ממזכירי הקיבוצים. וכשהגיעו.הדברים לאוזני הנאספים באסיפה הכללית של קיבוץ שבגליל, לבשו צורה חדשה ורחוקה ובערך כך נאמר: “כמו שלמדנו אצל מַרקס ובּורוכוב, אנחנו יודעים שהבּורגנות מתארגנת התארגנות־שכנגד, כל אימת (=כל פעם) שהפרולֶטַריון צועד צעד נוסף בדרך לשחרורו. אין אנו מתפלאים איפוא על הידיעות שהגיעו מן המושבות שבדרום. שם מתכנסים הבועָזים, אותם קוּלאקים יהודיים, שעיקר רווחיהם על עבודה ערבית זולה, והם עורכים תכניות להילחם בנו. בראשם עומד עתה (=עכשו) אחד ששמו אברמוביץ או רבינוביץ, ואין אנו צריכים להיבהל. תוך כמה שנים, עשר שנים לכל היותר, יתחילו להעלם מכאן הקוּלאקים הללו. הם לא יחזיקו מעמד, מפני שאין להם דבר לשאוף אליו זולת הכסף (=מחוץ לכסף), וזאת הם יכולים לעשות יפה יותר באמריקה. הם ילכו מכאן והארץ הזאת תהיה חלוצו של עולם בסוציאליזם של אמת.

“ואם מותר לי לומר פסוק מן התנ״ך,” סיים הנואם את דבריו, “יתקיים בנו ׳כי מציון תצא תורה,׳ אלא שהפעם תהיה זאת תורת קרל מַרקס, שבדרך אגב אין היא כל כך רחוקה מתורת מֹשֶה, למי שיודע לקרוא את התנ״ך נכונה.”

הדברים הללו נתרחשו בראשית שנות העשרים של המאה, ואילו באמצע שנות העשרים כבר היה הישוב העברי שבארץ־ישראל מפולג לשני מחנות ברורים: הבורגנים והסוציאליסטים. כל שאר הפילוּגים, שהגיעו לאחר שנים רבות לשלושים ושש מפלגות נלחמות זו בזו בשֶצֶף קֶצֶף (=במרץ ובכעס), כלפי חוץ, ועושות עסקים מתחת לשלחן, כלפי פנים - לא היו אלא גידולים, מעין שלוּחות־סרטן, מאותם שני מחנות: אפרים אברמסון מכאן, וקרל מַרקס מכאן.

“אמרתי לכם!״ הוכיח אפרים את חבריו באחת האסיפות, לאחר עשרים וחמש שנים. אבל חבריו כבר לא היו יודעים במה הוא סח (=על מה הוא מדבר).

״על מה הזקן מדבר?״ נדו. לו הבריות בכתפיהם. ״הרי הנכד שלו הלך לקיבוץ.״ אלא שעל כך עוד יסופר, ועדיין אנחנו עומדים בשנות העשרים.