****** רקוויאם לנעמן
פרק 12

בפריס, בקומה השישית, ברחוב קטן היוצא אל הנהר, ישב נעמן מול החלון והציץ החוצה. פוחד היה לצאת אל החוץ, מפני שאירע לו (=קרה לו), כבר ביום הראשון, דבר נורא. בכל אשר פנה, מרגע רידתו (=מרגע שירד) מן הרכבת שהביאה אותו ממרסיי, ראה מראות ידועים לו ומוכרים לו מלשעבר. ולא רק המקומות היו נראים כמזכירי נשכחות, אלא גם הריחות וביחוד הקולות. לא קולותיהם של בני אדם, אלא קולם של העצמים, האבנים והמים, אותם קולות מנסרים בחלל, שאם אינך עשוי (=בנוי) לכך, אין אתה שומע אותם כלל.

תחילה היה נעמן מופתע, כמעט שמח, וכבר זימן את עצמו לאיזו חגיגה, שמן הסתם היתה מצפה לו כאן ימים רבים. נשען אל מעקה האבן הסתכל במי הנהר, והמים שלחו אליו לשונות קטנים, שרבב והחבא, ואמרו לו: גאק־לאק־ליק־לוק. לא תחפוץ, נעמן, גורלנו לחלוק?

והאבן שתחת מרפקו היתה מאוושת ואומרת: אווש־אווש־ווש, רד מדרגות מצפות ליורד אל המים, מים, מים.

וכשפנה משם ושם פניו אל הבתים שלאורך הנהר, עלה באפו ריחם של תבשילים, שאת טעמם ידע. אבל מי היה זה שבישל אותם למענו? לא רעב חש (=הרגיש) נעמן לריח התבשילים, אלא ערגה(=געגועים) סתומה. געגועים ורעדה בדפנות הגוף. ואז ידע בלבו, שאם יפנה וייכנס לתוך הסימטה שממול וילך ימינה, תעמודנה רגליו מול בית לבן שתריסיו אדומים ובקומה השניה יהיו וילונות תחרה מופשלים מעט ופנים ידועות יהיו מציצות מבין קפלי הוילון. של מי הפנים הללו - התאמץ נעמן לזכור, ולבו עמד מדפוק.

מחדרו שבקומה הששית לא יצא, ומזונו ניתן לו מידי בעלת־הבית, כמוסכם. והוא ישב אל הפסנתר וניגן, רשם סימנים במחברת התווים ושב וניגן. דמעות היו זולגות (=יורדות) על לחייו, אבל גם חיוך מעוקם ביצבץ ועלה על שפתיו, מפני שלמִשמע המנגינות שחיבר נוכח לדעת כי הוא הולך סחור סחור (=סביב סביב) וסובב על המנגינות שהשמיע באזני אביו באניה. נעימת ״בערפל מדודתי נוצצת״ החלה פושטת זרועות אל מחוז רחוק, מתרחבת וחובקת את שמי הכוכבים בירושלים ושבה משם אל מקום אחר, אפל (=חשוך), לח (=רטוב), קר, עם קול פעמון מאחורי גבו.

ובאחד הימים נשמעה דפיקה על הדלת, ואיש כבד־בשר, ששפמו עבות וכתפיו כבדות, עמד בפתח. נעמן הביט באיש הנכנס ושתק. הוא לא נבהל, אבל מצפה היה שייעלם כלעומת (=בכיוון) שבא. מבקש היה לשוב אל הפסנתר ואל הפעמון.

״נעמן,״ לחש האיש הנכנס, ״למה אתה מביט בי ככה?״
ונעמן אמר: ״אני מנגן. עייף אני, ועכשו ניגנתי.”

פרויקה־אפרים שכר כירכרה והביא את בנו אל רופא, והרופא רשם תרופות והבטיח לאב כי בנו ישוב לאיתנו (=יבריא), וכי חולשה היא, חולשת עצבים, ויפה יעשה אם ייסע אל חיק הטבע, לגור מעט בכפר.

ואחר כך הביא האב את בנו אל מסעדה וכפה עליו (=הכריח אותו) שיאכל מאכלי בשר וירקות חיים.

ובשובם אל החדר סיפר האב כי חקר ושאל במשרדי הקהילה היהודית בלונדון, אך דבר לא נודע לו על בלה־יפה, ומכאן הוא נוסע לאודיסה. מסחרו עלה בידו (=הצליח) בלונדון וכבר נפתחה שם לשכה מיוחדת לאגודת הפרדסנים של ארץ־ישראל.

פרויקה־אפרים הבטיח לבנו כי ישוב לבקר אצלו, בשובו מארץ רוסיה, והשביע את נעמן כי ילגום מן התרופות כאשר צוּוה, ויהיה יוצא לטייל בשדרות ובגנים. ולבעלת־הבית של נעמן נתן הוראות מפורשות על טיב המאכלים שיש (=שצריך) להכין לבנו, גם הוסיף לה על שכרה.