****** אדמה משוגעת, ערמה של חבר’ה על הדשא
שמוליק דובדבני, 29.09.06
(מעובד)
“אדמה משוגעת”, סרטו של דרור שאול שנבחר לייצג אותנו באוסקר, הוא יצירה כואבת ומיוסרת. רק חבל שהתיאוּר של החברה הקיבוּצית כמקשה אחת של אטוּמי מבע וקהוּיי רגש (=חסרי רגש) פוגע בו די בתחילתו, “אדמה משוגעת”, סרטו החדש של דרור שאול, דווקא אינו מבשר טובות. ישנה שם סצינה בה נראה הרפתן של הקיבוץ, מקבל — הבה נדלג על הקוסמטיקה המילוּלית — מציצה מפרה. אף שלרגע מתכרכּמים הפנים במחשבה על עוד הומור ווּלגרי, הרי שבמשנהו כבר מתברר הסרט כיצירה בעלת משמעות, שאוצרת בחוּבה כאב עצום וזעם נורא לא פחות. זה סרט שבעבע משך שנים בסיר הלחץ הרגשי של יוצרו.

גיבור “אדמה משוגעת”, שסיפוּרו נשען במידה רבה על חוויות ההתבגרות-בטרם-עת של שאול עצמו, הוא דביר בן ה-13 (תומר שטיינהוף). העלילה המחוּלקת לפרקים על פי עונות השנה שנמתחת מקיץ 74’ ועד אביב 75’, כאשר אל הקיבוץ מגיעה ילדת חוץ מצרפת, המשתלבת בכיתת “אפרסק”, שעל בניה נמנָה גם דביר. בעוד שבין השניים נובטים ניצניה של אהבה ראשונה, ממתינים בני הקיבוץ בדריכוּת לקראת בואו של מאהבה השוויצרי של אמו של דביר, שמספרים עליו שהיה פעם אלוף מולדתו בג’וּדו. האם עצמה, שמגדלת את דביר ואת אחיו הבכור לבדה — אבי המשפחה מת בנסיבות שעליהן לא ששים להרחיב בקיבוץ את הדיבור — מתנדנדת על סף השפיוּת, והעניינים יחמירו בעקבות תקרית שמסעירה את הקיבוץ בין השוויצרי לרַפתן.

אגב כך, קשה להסיר את הכובע בפני “אדמה משוגעת” על דרך התיאוּר שלו את החברה הקיבוּצית. מין תמהיל לא סימפטי, שלא לומר שׂוטם (=שונא) ממש, של סטיות, עוינות כלפי החריג והזר, שוּביניזם דוחה, קריקטורות המשמיעות סיסמאות חברתיות שדוּפות, דקדנס, וסתם התעללוּת פיזית ורגשית. אחרי הכל, דברים דומים כבר נשמעו — הגם שבאופן חריף ובוטה פחות — כבר לפני כשני עשורים בסרטים דוגמת “עתליה” שביים אז עקיבא טבת לפי סיפור מאת יצחק בן נר, או “נועה בת 17” של יצחק (צפל) ישוּרון, שבאו אף הם חשבון עם החזון הסוציאליסטי הרומס את הפרט. גם העוּבדה שהדרמה האמיתית של הסרט — זו המתארת את דעיכתה המנטלית של האם — מתחוללת רק בחלקו השני, אינה מוסיפה לבהירוּתו הרגשית.

זהו, אכן, השלב שבו צובר הסרט את העוצמות האמוציונליות שלו, והופך ליצירה כואבת ומיוּסרת של ממש. מתחת לפני השטח רובצים פה רגש אשמה נורא שחש בן כלפי אמו (במציאוּת, הלך מצבה הנפשי של אמו של שאול והתדרדר, עד למותה ב-83’. הסרט נחתם בשיר שכתבה), ואף ניסיון — סימבולי לפחות — מצידו להפוך למאהבה, ובדרך זו לגאול אותה. תיאוּרו של הסרט את הקשר הזה, שבין האם לבנה, והשתתתו על יסודות של גאוּלה והקרבה, מנסח כיוון מעניין בקולנוע הישראלי (”ידיים קשורות”). חבל, על כן, שהסרט אינו נוטה חסד דומה לחברי הקיבוץ, ומבכר (=מעדיף) לתאר אותם — למין דמות הסב (=סבא) ועד למזכיר הקיבוץ — כמקשה אחת של אטוּמי מבע וקהוּי רגש (=חסרי רגש).

“אדמה משוגעת”, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והוּכרז גם כייצוא הישראלי לאוסקר, נשען במידה רבה על הופעתו של תומר שטיינהוף העושה את דמוּתו של הילד דביר, והלה (=הוא) ראוּי בהחלט לתשוּאות (=מחיאות כפיים). הישׂג ניכר אחר הוא הצילום — מהיפים שנראו לאחרונה בסרט מקומי. הצילום הצליח לצבוע את האכזריוּת והרוע של החברה הקיבוצית בצבעי לוּח שנה של הקרן הקיימת. באחת הסצינות היפהפיות של הסרט, פורט (=מנגן) אביבי על פסנתר בחדר האוכל ומזמר (=שר) את “אני ממשיך לשיר” המרגש של נחצ’ה היימן. או אז, קמים בזה אחר זה החברים, ופוצחים בריקוד (=מתחילים לרקוד) ואלס בין השולחנות, וזהו רגע של קסם אמיתי.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3309279,00.html