****** אדמה משוגעת, הסרט, הסוף בעייתי מכל בחינה אפשרית כמעט
אורי קליין

כמו סרטים ישראליים נוספים, “אדמה משוגעת” מקדיש תשומת לב רבה מדי לעיצוּב המעטפת החיצונית. התוצאה סובלת ממידה לא מועטה של גסוּת, שגם כשהיא מייצגת את רוּח המקום והזמן, היא מחמיצה את יעדה (=מטרתה).

העוּבדה שסרט מבוּסס על חומרים אוטוביוגרפיים, כמו במקרה של “אדמה משוגעת” של דרור שאול, מציבה לפני הצופים בעיה לא פשוּטה. ההרגשה היא כמו חדירה אל טריטוריה פרטית מאוד, שבה כל מלת ביקורת תתקבל כפגיעה קשה. השאיפה הראשונית היא להתייחס לסרט בעדינוּת רבה, לפסוע סביבו על קצות האצבעות, כי אחרי הכל חייו של אדם נפרשׂים מוּלנו על המסך, והחשיפה הזאת ודאי תבעה ממנו מידה לא מבוּטלת של אומץ.

הבעיות האלה מתחדדות כשהסרט, כמו במקרה של “אדמה משוגעת”, מבוּסס על חומרים אוטוביוגרפיים קשים וטעוּנים מאוד, והוא מבקש לומר משהו לא רק על חייו של יוצרו, אלא גם על החברה שהניבה ועיצבה את האוטוביוגרפיה שלו.
כשדנים בסרטים כאלה, קשה להציג טיעוּנים מהסוּג המקובל. האם אפשר לבוא בטענות אל הסיפור, למשל, או אל עיצוּב הדמויות? למרות זאת, צריך להתמודד עם הכתיבה על הסרט, גם משוּם שזו דרך להביע כבוד כלפי הבמאי והיצירה שלו, שבה התמודד עם זיכרונות עברו, וניסה להעניק להם גם משמעות כללית.

ופה מתחילות הבעיות של “אדמה משוגעת”—סרט שיש לו לעתים עוצמה דרמטית ורגשית (ועם חומרים שכאלה איך אפשר שלא תהיה לו), אך בסיכוּמו של דבר הוא יצירה שמשיגה את יעדיה (-=מטרותיה) באופן מצוּמצם בלבד.

הסרט מתרחש ב-1974 בקיבוץ בדרום. מיד בראשיתו מוּצגת אחת הדמויות, שאמוּרה לייצג את המרקם האנושי והחברתי שבו הוא עוסק: זהו אברם הרפתן, איש גס וברוּטלי, שבבוקרו של יום מגיע לסיפוּקו המיני בעזרת אחת הפרות ברפת. גיבור הסרט, דביר, בן 12 (תומר שטיינהוף), עֵד לסצינה הזאת. אביו של דביר התאבד בינקוּתו (=כשהוא היה תינוק), אך העוּבדה הזאת מוּסתרת על ידי מירי, אמו המעוּרערת בנפשה, ועל ידי חברי הקיבוּץ כולו, שמבחינתם מצוּקה פרטית היא בבחינת חרפה קולקטיווית.

בסרט של דרור שאול (שכבר עסק בהוויה הקיבוצית בסרט”מבצע סבתא”) יש צד סאטירי, שמתאר את שגרת חייהם של חברי הקיבוץ והטקסים שבהם הם מעורבים (כגון אסיפת החברים או טקס החניכה של השכבה, שדביר משתייך אליה), בסגנון שמזכיר לעתים פיליטון (=מערכון מצחיק); יש לסרט גם צד מלודרמטי, שבא לידי ביטוּי בעיקר בתיאוּר יחסיו של דביר עם אמו המתערערת יותר ויותר, בעיקר בגלל הרומן שהיא מנהלת עם סטפן, גבר שווייצי.

יש לסרט גם צד לירי, שבא לידי ביטוי בין השאר בתיאור אהבתו הראשונה של דביר למאיה, ילדה חדשה בקיבוץ, שאף היא סובלת ממחסור בכל מה שנוגע לשלמוּתו של התא המשפחתי. יש גם צד ריאליסטי וצד מעט הזוּי, שמנסה להשתלב במערך הכולל של הסרט, שמבקש לתעד מציאות ישראלית במקום וברגע מסוּיימים מאוד. כל אלה משתלבים זה בזה בכבדות, וניזוקים בעיקר ממגע ידו הבוטה של שאול, שֶמַחצין יתר על המידה את כל המתרחש מבלי לְפַנות מקום לדקוּיות של מחשבה ורגש.

“אדמה משוגעת” עשוּי להידמות לסרט נועז מכיוון שהוא חושף את החברה הקיבוצית בכיעוּרה, ומתאר את המחיר הכבד שהפרט בה משלם על חריגוּתו. אוּלם יצירות ישראליות רבות כבר עסקו בתיאוּר המאבק התמידי המתקיים בחברה הישראלית בין הפרט לבין הקולקטיב, ובהן לא מעט סרטים שֶמיקמו את המאבק בקיבוץ. ל”אדמה משוּגעת” אין הרבה מה להוסיף על מה שכבר נאמר בהם, לרוב בחריפוּת ועדינוּת רבות יותר.

שאול מפעיל לחץ על העלילה, כדי שלכל מהלך בה יהיה אפקט דרמטי ורגשי מיידי, ולכן האמירות העולות מן הסרט נדמות נוּסחתיות ויעילוּתן האידיאולוגית מתפוגגת. הסרט עצמו נותר תקוּע בין לבין. הוא לא קיצוני דַיו (=מספיק קיצוני) בניסיונו לעצב את זיכרון הילדות הזה כמלודרמה ישראלית מייצגת, שנושאת בחוּבה מחאה קשה, ואינו שקוּל דַיו (=מספיק שקוּל) כדי לומר משהו בעל מוּרכבות (=שיש לו מוּרכבות) של ממש על המציאוּת האנושית, החברתית וההיסטורית שבה הוא עוסק.

הדבר ניכר במיוחד לקראת הסוף הבעייתי מכל בחינה אפשרית כמעט - דרמטית, רגשית ואידיאולוגית - וחוסר היכולת של שאול להתמודד עימו בצורה מספקת פוגם בסרט כולו.

עבודתם של השחקנים נעה אף היא בין המהימן, כמו במקרה של תומר שטיינהוף, שנושא את הסרט על כתפיו, גם אם אין להופעתו ייחוּד רב, לבין המוּקצן יתר על המידה (=יותר מדי), כמו במקרה של אמו של דביר, שקשה שלא להיות מוּדעים לאפקטים שהיא משתמשת בהם כדי לגלם אשה מעוּרערת בנפשה.

הבעייתיוּת המאפיינת את “אדמה משוגעת” מייחדת היום סרטים ישראליים נוספים, שמקדישים תשומת לב רבה כל כך לעיצוּב המעטפת החיצונית במטרה ללכוד את תשומת לבו של הקהל מהרגע הראשון עד שלא נותרת בהם (=נשארת בהם) היכולת לחקור לעומק את מה שנמצא בתוכה. התוצאה סובלת ממידה לא מוּעטה של גסוּת, שגם כאשר היא מייצגת את רוח המקום והזמן, היא מחמיצה את יעדה (=לא מצליחה להשיג מה שהיא רוצה), ואינה מצליחה להצטרף אל השיח החברתי והתרבוּתי.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=770877