***** על “מי כתב את התנ”ך” מאת ריצ’ארד אליוט פרידמן
ביקורת
(מעובד)

“מי כתב את התנ”ך” מאת פרופ’ (=פרופסור) ריצ’ארד אליוט פרידמן מנסה לסכם את המימצאים של ביקורֶת המקרא בקשר לשאלה שבכותרת. פרידמן עושה זאת בדרך שהיא גם מקצועית וגם נְגישה מאוד לקהל הלא-מקצועי.

הספר, שנקרא כסיפור בלשי, מתמקד בחמישה חומשֵי תורה ומציג לפני הקורא נימוּקים משכנעים על זהוּתם של ארבַּעַת מְחבריהם השונים.

הספר כולל סיפורים תנ”כיים שונים—סיפור נוח, סיפור קורח, הסיפור על משה מכה בסלע (שמופיע פעמיים) ועוד. הספר לא ארוך—קצת יותר מ-200 עמודים, ולכן הוא ספר נגיש מאוד לקורא הלא-מקצועי. עם זאת, יש בספר בעיה מסויימת עבור ספר מְבואי (=בסיסי). פרידמן כותב פעמים רבות את הפרשנוּת שלו לעובדות השונות שלחלק מהן אין עדיין בסיס מחקרי מקוּבָּל. העובדה הזאת קצת מפחיתה מהערך של הספר כספר מְבואי  (=בסיסי). למרות זאת הספר הזה עדיין לגיטימי לַחֲלוּטין כספר מחקרי, ובכל-זאת, גם הקורא הלא מקצועי יכול לקבל תמונה דֵי טובה של מימצאי ביקורת המקרא עד כה (=עד עכשו).

פרידמן מתאר בקצרה (=בקיצוּר) את ההיסטוריה של חקר המקרא והוא מגיע עד ההיסטוריה החדשה של חקר המקרא. ההיסטוריה החדשה של חקר המקרא מתחילה במאה ה-19 עם המחקר של החוקר הידוּעַ וֹולהויזֶן. פרידמן מתאר לנו את השכבות השונות של הטקסט. הוא מתחיל מהמקורות שקוראים להם המקור היְהוויסטי (J—Jaweh/Yaweh) והמקור האֶלוהיסטי (E—Elohim). המקורות האלה נכתבו בממלכת יהודה (המקור היְהויסטי) ובממלכת ישראל (המקור האלוהיסטי). המקורות האלה נֶחשבים למקורות הקדומים ביותר (=הכי קדוּמים).  אחר-כך הוא עובר לתיאור ספר דברים – ד’ (D—Deuteronomy), ואחריו למקור הכּוהָני – כּ’ (P—priest).
פרידמן כותב לא רק על דברים שרוב החוקרים מסכימים עליהם אלא גם על מחלוקות שהספר מַציג. הוא מצhג את המחלוקת בין פרנק מור קרוס ובין ג’ אֶרנסט רייט על המקור ד’ (D) השלם. הטענה היא שהכותב של ספר דברים הוא גם הכותב של ספרי נביאים ראשונים—יהושעַ, שופטים שמואל א-ב ומלכים א-ב). לדעתו של קרוס צריך לחלק בין ד1 (D1) לד2 (D2): ד1 (D1) נכתב בזמן יאשיהו וד2 השני (D2) הוסיף את הפרקים האחרונים בספר מלכים ב’. לפי דעתו של רייט מאחד את זמן ד’ בלי לחלק אותו. פרידמן תומך בקרוס ומוכיח את דעתו בצורה משכנעת ביותר.

מחלוקת נוספת היא המחלקות בִּדבר (=בקשר ל-) המקור הכּוהֲני – וולהויזן חשב שהוא המקור המאוחר ביותר (=הכי מאוחר) והוא תיאָרֵך אותו לימי שיבת-ציון. זאת היתה דעה מקוּבֶּלֶת במשך כ-100 שנה, אולם (=אבל) אז  התחילו חילוקי דעות בקשר לתיארוּך הזה. ירמיהוֹ, למשל, כנראה מתייחס לסיפור הבריאה הכּוהֲני. הבחינה הפילולוגית מראה שהמקור הכּוהֲני עתיק יותר. פרידמן מתארך אותו, לתקופת המלך חיזקיהו.
יש עוד סברה (=הנחה) ביחס למקור הכהני: היו כאלה שחשבו שכותבֵי המקור הכּוהֲני הם גם עורכי התנ”ך, אך (=אבל) פרידמן מתארֵך את המקור הכּוהֲני יותר מוּקדם ומראה שאין סיבה לחשוב שכותבֵי המקור הכּוהֲני הם גם עורכי התנ”ך. את העורך של המקור הכּוהֲני הוא מתארך לזמן עזרא הסופר ואומר שגם אם לא הוא ערך את התנ”ך בפועל (=למעשה, ממש), אז מקורב (-=קרוב) לו עשה את זה. 
צריך לציין שכבר הפילוסוף היהודי שפינוזה זיהה את מחבר התורה עם עזרא.
בפרק האחרון המחבר מראה כיצד (=איך) השילוב בין המקורות השונים, שאוּחדו מפני שכולם היו מקוּדשים ומוּכּרים לציבור, יצר טקסט חדש מלא מתחים ומלא סתירות. השילוב יצר כר פורה לפרשנויות שונות שנוצרו במשך הזמן. לדעתו של פרידמן אדם מסורתי לא צריך לפחד מניתוח כזה, כי עדיין הוא (=האדם המסורתי) יכול לטעון – כפי שטענו יהודים וגם נוצרים בעבר – כי יהיה מי שיהיה המחבר (לא חשוב מי היה המחבר), ודאי שרתה (=היתה) עליו רוח אלוהים.
הזרמים הרֶפורמי והקונסרבטיבי של היהדוּת,לא חוששים (=פוחדים) כל-כך ממימצאי המחקר ומאמצים אותם, אולם (=אבל) לזרם האורתודוכסי עדיין קשה לקבל את הרעיון של מקורות שונים לתנ”ך. הקושי לקבל את רעיון המקורות השונים לתנ”ך מובן לגמרי, שהרי (=כי) כל שמירת ההלכה מבוּססת על כך שהדברים נֶאֶמרו למשה. צריך גם לציין שהיו גישות מתוחכמות של אנשים אורתודוכסים שכן שאימצו את מימצאי המחקר המוּבהקים, כדוגמת למשל הצעותיהם של קָאסוטו וברויֵיר.
לסיכוּם, ספר מְבואי לא רע, על אף (=למרות) שהוא מציג גם דעות אישיות של המחבר. הספר כתוב בצורה נגישה לכֹּול. למי שאין כוח לקרוא את ספרו המעוּלה של פרופ’ (=פרופסור) אלכסנדר רופא “מבוא לספרות המקרא” על 500 עמודיו - הספר של פרידמן יכול לספק פתרון טוב להיכרּות בְּסיסית עם ביקורת המקרא.