על עברית
מעובד מתוך ויקיפדיה

עִבְרִית היא שפה שמית.

משמעות השם “עברית” הוא ״לשונו של עֵבֶר״ (השפה של עֵבֶר), שהוא שם הדמות התנכית עֵבֶר. עֵבֶר הוא אביהם הקדמון של עמים רבים, בהם עם ישראל.

המוּשג “עברי” נזכר שלושים וארבע פעמים בתנ״ך ככּינוּי לבני ישראל, אולם (=אבל) לא כשפה.  בתנ”ך, שמה של שפתָם של העברים בתנ”ך הוא “יהוּדית” או “שפת כנען”. ייתכן שהשם ‘יהוּדית’ היה רק שם הניב (=דיאלקט) שדוּבַּר (=שדיברו אותו) במַמלֶכֶת יהודה או באזור ירושלים להבדיל מהניב  (=דיאלקט) של מַמלֶכֶת הצפון, מַמלֶכֶת ישראל.

המקור הקדוּם ביותר המזכיר (=שמזכיר) את המוּנח עברית כשם השפה, הוא בתרגום של “מִשלֵי בן סירא” מעברית ליוונית שנעשָׂה במאה השניה לפנה”ס (=לפני הספירה). “משלי בן סירא” הוא ספר מְשָלים שלא נכנס לתנ”ך. הוא חלק ממה שקוראים לו “הספרים החיצונים”*1* 

בלשון חז”ל שדוּבּרה (=שדיברו אותה) הָחֵל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוּי המקוּבָּל לשפה המקראית (=לשפה של התנ”ך) ולשפה המדוּבֶּרת היה “לשון הקודש” והמונח “עברית” שימש לָרוב לציוּן הכתב העברי הקדוּם (בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין) ולציוּן שפתם של בני עבר הנהר (בתלמוּד הבבלי, מסכת שבת).

כיום מכנים את הניב (=הדיאלקט) התנ”כי “לשון המקרא”, כדי להבדיל אותו מלשון חז”ל (=חכמינו זכרונם לברכה). את לשון חז״ל מכנים גם “לשון חכמים”. לשון חכמים היא  בעצם ניב (=דיאלקט) מאוּחר של עברית.

בברית החדשה משמש המוּנח “עברית” כשם לשפה הארמית שדוּבּרָה על ידי (=שדיברו אותה) ה”עבריים”—תושבי עבר הנהר—בארץ ישראל, אולם (=אבל) בספרוּת חז”ל המוּנח הזה משמש רק לעברית (המשנאית).

*1*”משלי בן סירא”, הוא מהספרים הידוּעים ביותר בין הספרים החיצונים. הספרים החיצוניים הם ספרים שנִכתְבו בחלקם הגדול על ידי יהודים בעיקר בתקופת בית שני אבל הם לא התקבלו ככתבי יד קדושים בזמן חתימת התנ”ך. התרגומים של חלק מהספרים האלו, נחשבים קדושים אצל חלק מהנוצרים והם נכללים אצלם בברית הישנה.  הספר ״משלי בן סירא״ שלא נכלל בתנ”ך השתמר רק ביוונית ובסוּרית. הנוּסח העברי של הספר נֶחשב במשך דורות רבים כאבוּד. עם התגלות הגניזה הקהירית ומגילות קומראן (=מגילות ים המלח) התגלו כתבי יד לא שלמים של המקור בעברית.