המאמר פותח בנושא של ישראלים שחוזרים לישראל בזמן הקורונה ועובר לדבר על על השתייכוּּת ועל הרגשת שַייכוּת לקבוּצה או למקום באופן כללי.

לבני אדם יש רצון להשתייך (=להיות שייך), להרגיש חלק ממשהו, להיות חלק ממשפחה, מקבוּצה או מקהילה. הצורך של בני אדם להשתייך למשהו הוא אחד הצרכים הבסיסיים (=הדברים הכי חשובים) שלנו כבני האדם.

המאמר עוסק באופן ספציפי בהגירה של ישראלים, ישראלים לשעבר וישראלים- אמריקאים ובהרגָשַת ההשתייכוּת או השייכוּת שלהם. המאמר שואל איך מציאוּת החיים שלהם מעצבת את הַרגָשַת השייכוּת של הישראלים האלה כיהודים*1* וכישראלים, שנולדו ו/או גדלו בישראל ושחיים היום מחוּץ לישראל. המאמר גם מדבר על הַרגשַת השייכוּת של הילדים שלהם, שאולי גדֵלים בסביבה שיש בה ישראלים אחרים אבל לא בישראל.

הגירה או “רילוקיישן”*2* היא שלב מעבר בחיים, שיכול להשפיע על הזהוּת. הגירה היא לא רק של שינוּי מקום גיאוגרָפי, אלא גם, במקרה הספציפי של הישראלים,  היא גם שינוּי בשפה, שינוּי בתרבוּת, בחברה ובעבודה. השינוּיים האלה משפיעים על הרגשת השייכוּת שכל כך משמעוּתית (=חשוּבה) לבני אדם.

שלא כמו מהגרים לארצות הברית בדורות הקודמים, המהגרים כיום, כולל המהגרים הישראלים, לא חייבים להיטָמַע (assimilate) לגמרי בחברה החדשה, הם לא חייבים לבטל את הדברים התרבוּתיים-לאוּמיים שלהם והם לא חייבים לאמץ לגמרי את הזהוּת של אזרחֵי ארצות הברית.

אבל, בהרבה מקרים, בני הדור השני, הילדים, כן רוצים להיטמע (assimilate) בחברה החדשה ורוצים להיות חלק ממנה. הם רוצים לא רק “לא להיות שונים”, אלא “להיות כמו כולם”.

ילדים של הורים ישראלים, כמו ילדים של מהגרים אחרים, ילדים רוצים בדרך כלל להיות חלק מהקהילה שבה הם חיים. הם רוצים להיות דומים לחברים שלהם. כשחברים באים, הם לא רוצים בְּהֶכרַח סלט ישראלי ושַקשוּקה אלא פיצה, כי זה מה שכולם אוכלים. הם רוצים לאכול במסעדה ולא רק אוכל בֵּייתי. זה תהליך נורמלי וההורים (או ההורֶה) של הילדים האלה חייבים לכבד את הרצון של הילד או לפחות לא להילחֵם נגדו.

חלק גדול מהישראלים שחיים מחוּץ לישראל נוטים לשמור על הזיקָה והקשר התרבוּתי והלאוּמי לישראל ובאותו זמן לאמץ לעצמם זהוּת חדשה שהיא הזהוּת של החברה שבה הם חיים. זה לא תהליך פשוּט. חלק גדול מהמהגרים מישראל חיים בהרגשה של זמניוּת או “זמניוּת קבועה”. חיים “על המזוודות”. זאת גם הסיבה שחלק מהישראלים שחיים מחוּץ לישראל בוחר להשתמש במילה “רילוקיישן”—מילה שהמשמעוּת שלה היא מעבר זמני—ולא להשתמש במילה “הגירה”, שהמשמעוּת שלה היא מעבר קבוּע לארץ אחרת.

המאמר נותן דוגמאות של כמה משפחות של ישראלים. המשפחה הראשונה שהוא מדבר עליהָ היא המשפחה של אורלי ועידו.

אורלי ועידו, הם שני ישראלים שממשיכים לחיות “חיים ישראלים”. הם חיים בארצות הברית. ארצות הברית היא מרכז החיים שלהם, אך (=אבל) באופן תרבּוּתי ובאופן מֶנטָלי הם חיים בישראל. הם מדברים בדרך כלל עברית ומדברים אנגלית רק כשהם חייבים. הם לא עושים שוּם מאמץ לשפר את האנגלית שלהם. כמעט או כל החברים שלהם הם ישראלים, הם מסתכלים בדרך כלל בערוּץ טלוויזיה ישראלי או קוראים עיתונים ומֶדיה חברתית בעברית. אורלי ועידו פיתחו אידיאליזציה של המצב בישראל והם מבקרים את החברה שבה הם חיים. כל משפט שני של אורלי על החברה האמריקאית נִגמַר ב”הם ממש לא מבינים כלום. לא מבינים איך לעשות...”. המשפטים או האמירות האלה מראים יחס של זילזוּל בסביבה האמריקאית שבתוכה הם חיים ומראים את הַרגָשַת השייכוּת לישראל שקיימת אצלם.

לא כל הישראלים הם כאלה. יש ישראלים שבוחרים לאמץ את תרבוּת המדינה שאליה הם עברו, להיטָמַע (assimilate) בחברה החדשה ולהתנתק כמעט לגמרי מהתרבוּת הישראלית. כך למשל מיכאל וקלודין. קלודין הגיעה עם ההורים שלה לארצות הברית כשקלודין היתה בסוף התיכון. מיכאל הגיע לארצות הברית אחרי הצבא. הם הכירו בעבודה והתחתנו. מיד לאחר החתוּנה, קלודין שינתה את שמה (=השם שלה) לקלואי ומיכאל שינה את שמו (=השם שלו) למייקל. הם למדו במהירוּת את השפה והסלנג המקומי, הם בחרו לגור באזור שבו לא גרים ישראלים, הם התחברו רק עם אמריקאים והתרחקו מכל מה שמזכיר את ישראל. גם הילדים שלהם לא מחוּבּרים (=קשוּרים) לדברים שקרובים לישראל או לדברים שמזכירים את ישראל והם דואגים לדבר באנגלית גם כשהם פוגשים במקרה מישהו דובר עברית. עברו הרבה שנים מאז שהמשפחה ביקרה בישראל. קלודין ומיכאל טוענים שחשוּב להם מאוד להיות חלק ולהרגיש שייכוּת לחברה האמריקאית שבה הם חיים.

ויש גם משהו באמצע: דוּ-תרבותיוּּת.  דוּ-תרבּוּתיוּת שומרת מצד אחד על חלק מהערכים והמנהגים שהישראלים הביאו איתם מישראל ומצד שני היא מאמצת דברים מהתרבוּת האמריקאית. מוטי וג’ודי הם דוגמא למשפחה כזאת. בבית הם מדברים גם אנגלית וגם עברית. מוטי מקיים כמה מנהגים והרגלים ישראלים שחשוּבים לו וג’ודי מכבדת את המנהגים וההרגלים האלה. כך למשל הם מזמינים אורחים לארוחת ערב שבת והם מכינים סוּגים שונים של מאכלים שהיו קיימים בבית של ההורים של מוטי. לילדים של מוטי וג’וּדי מוּתר להסתובב לבד בשכוּנה, מוּתר להם לרכב על אופנים בשכוּנה ומוּתר להם ללכת לבד לחברים בלי שמישהו מְלווה אותם. הרשוּת ללכת ולהסתובב לבד היא בניגוּד לְמה שמקוּבָּל אצל החברים האמריקאים שלהם שההורים שלהם לא  מַרשים להם להסתובב לבד בשכונה.

המאמר טוען שיכול להיות שהדור הראשון של הישראלים המהגרים חי בקונפליקט סביב השייכוּת שלו, אבל הילדים שלו גדלים בחברה ובתרבוּת לא ישראלית שהיא חלק מהזהוּת שלהם.

המֶדיה החברתית יוצרת כיום קשר גלובלי. יש קהילות וקבוצות וירטואליות שיכולות לתת לישראלים שחיים מחוץ לישראל את הרגשת השייכוּת הישראלית אבל, לפי דעתה של כותבת המאמר, צריך לזכור שזה לא תַחליף למַגע הפיזי של חיים בישראל, להשתתפוּת בחיי היום-יום בישראל ולחוויות משוּתפות עם ישראלים לא באמצעוּת (=דרך) הטכנולוגיה אלא, להיות בארץ באותו רגע ולהשתתף באופן ישיר בחוויה עצמה.

_____________________________________

*1*כותבת המאמר לא מתייחסת לעובדה שלא כל הישראלים המהגרים הם יהודים (לפחות 20% מאזרחי ישראל הם לא יהודים) וגם חלק מהם מהגר מישראל.

*2*רילוקֵישן היא המילה היוּפמיסטית (euphamistic) הישראלית של עכשו. כשישראלים משתמשים במילה “רילוקֵיישן” במקום במילה הֲגירה הם רוצים להדגיש שמעבר שלהם למקום אחר הוא מעבר זמני ולא קבוּע.