**** אני לא פראייר
״פראייר״ היא אחת המילים הנְפוצות ביותר בשפה ובתַרבּוּת הישראלית של היום. אפשר למצוא אותה בשיחות של יום-יום, בפירסומֶת, בעיתונוּת, בקולנוע וגם בפוליטיקה. נראֶה שלישראלים חשוב מאוד, ויש אומרים עד לדַרגָה של אובּסֶסיה, לא להיות פרָאיֶיר. זה לא מוּגזם לומר שלישראלים יש פחד תהומי מלהיות “פראייר”. הפחד הזה הוא תכוּנה ישראלית מוּבהֶקֶת (=טיפּוּסית) שהרבה סוציולוגים ישראלים חקרו אותה. חוסֶר הרָצון להיות פרָאיֵיר הוא מוטיב מרכזי ב”להיות ישראלי”.
גם בתרבּוּיות ובשפות אחרות יש ביטוּיים דומים. למשל המילה האנגלית “סָאקֶר” דומה במשמעות שלה למילה “פרָאיֵיר”. גם בשפות אחרות וגם במקומות אחרים המילה מתארת אדם שקל לעבוד עליו (=לסדר אותו). למילה האנגלית “סאקר”, למשל, אין מקום מרכזי בתרבות של החברות שאנגלית היא השפה שלהן. נראֶה שרק בישראל המילה ״פראייר״ הפכה לסמל תרבות.
יש ישראלים שחוזרים מטיולים בחוץ לארץ, וכשהם מספרים על הטיול שלהם הם לועגים לאזרחֵי ותושבֵי המדינות שבהן הם ביקרו מכיוון שלדעתם האנשים במדינות האלה הם ‘מרובָּעים’, כי הם עומדים בתור, מקפידים לשלם מיסים וחשבונות ועושים מה שהם אמוּרים לעשות. הישראלים מביטים על האזרחים האלה, כעל פראיירים.
המוּשָׂג של הפרייאריות הוא מוּשָג של הַתרָסָה שלא קל להגדיר אותו בדיוק. המשמעוּת העיקרית שלו היא תיאוּר אדם ש‘נותן‘ לאחרים לנַצֵל אותו. או אדם שלא יודע להשתמש במצב מסויים לטובתו. למשל, אדם שקנה משהו ביוקֶר כי הוא לא חיפש את הזול ביותר, או אדם שהילווה כסף למישהו למרות שבכלל לא בטוח שהוא יקבל את הכסף בחזרה. גם זה וגם זה זוכים בתרבוּת הישראלית לשם פראייר.
אלה ששמים לב לתכוּנות האלה באופן מיוחד הם הזרים. ברְאַיון שאלו אישה הולנדית שחייה עכשיו בארץ על הצדדים השליליים של החיים בישראל והיא אמרה: “קשה לי עם המֶנטָליוּת הישראלית, עם חוסֶר הסַבלנוּת של אנשים, עם הצעקות, ועם נהגים שנוסעים כמו משוגָעים. לישראלים קשה נורא לתת. קשה להם לתת בלי לצַפות למשהו בחזרה, הם מרגישים שאסוּר להם להיות פרָאיֵירים”.
משתמשים במילה הזאת גם כדי לתאר אדם שמוותר על הצלחה או על עֶמדַת עֲדיפוּת בגלל ערכים שלפי דעתו של הדובָר עבר זמָנָם. למשל כשאנשים תומכים בקבוצת כדורגל למרות שהם יודעים שזאת קבוצה שמַפסידה כל הזמן, שהם ממשיכים לבוא למשחקים של הקבוצה למרות כאב הלב שההפסד הכמעט-בטוח שלה יגרום להם. אנשים כאלה רואים את עצמם כפרייארים. אנשים שמתנַדבים לכל מיני דברים לעיתים קרובות אומרים על עצמם שהם פרייארים שהם עושים את זה.
יש כל מיני החלטות שאנשים עושים למרות שההחלטות האלה דורשות מהם ויתוּרים, הקרבה ומחיר אישי. בקונטקסט הישראלי אנשים כאלה מרגישים אַפּולוגֶטים ביחס להחלטה שלהם, הם מרגישים צורך להצטדק על מה שהם עושים, הם מרגישים צורך להגן על עצמם מפני הציניות של החברה שמסביבם.
למשל, כששאלו עולים מארצות הברית מה ההבדל בין”סאקר” אמריקאי לבין פראייר ישראלי ,הם דיברו על העליה שלהם לארץ במוּנחים של פראיֵיריוּת ואמרו ש״הסאקר מאמין שבישראל טוב, ולכן הוא בא לארץ, הפראייר יודע בדיוק את המצב ובכל זאת הוא בא״. ההתיחסות לעלייה לארץ מצד העולים עצמם היא דוגמא טובה לשימוש במילה פראייר.
מוּשָׂג הפרָאיֵיר והמקום המרכזי של חוסֶר הרצון להיות פרָאיֵיר בזהוּת האישית של ישראלים רבים אומר הרבה מאוד על הדרך שבה ישראלים רואים את עצמם ומסביר את הסיבות לְמה שהם עושים או לא עושים.