אני צריך לעזוב את הארץ
אלפר רוגל
מתוך ״הארץ״
31 לאוגוסט 2014
אני צריך לעזוב את הארץ. ישראליותי ויהדותי אינן מרכיבים חיוניים (=חשובים מאוד) בזהותי. אני נושא דרכון זר. לא רק במובן הטכני. גם במובן הנפשי. ישראל היא ביתי, אבל זה לא נכון לומר שאין לי בית אחר.
כמו כל אדם קוסמופוליטי, חילוני אדוק, בעל השקפת עולם אוניברסלית, מעורה היטב (=מרגיש שאני חלק מ-) בתרבות הגלובלית, ודובר אנגלית רהוטה — יכולים להיות לי בתים רבים אחרים. יש לא מעט מדינות שבהן אני מסוגל (=יכול) להשתקע, להתפרנס ולחוש (=להרגיש) בנוח. כמו כל אדם שמאמין בנחרצות שהוא חי רק פעם אחת ושיש לו זכות לממש את מאווייו האישיים ולשגשג, מתוך הידרשות למינימום של הקרבה למען המדינה שבה הוא משלם מסים ומקבל שירותי חינוך, רווחה וכו’ — ברור לי שישראל מציעה לי דיל גרוע, ושיש בעולם הרבה דילים טובים לאין שיעור (=הרבה יותר טובים). כמו כל הורה שמאמין שלילדיו אין שום חובה פטריוטית כלפי ישראל העכשווית ושאין הם צריכים לסכן את עצמם או למות בשירותה, אין ספק שאני עושה להם עוול כשאני מגדל אותם כאן.
אני לא מדבר פה על מוּסר. לא רוצה שהמאמר הזה יהיה עוד ויכוח עקר (=שאין לו תוצאות) על הכיבוש. אני מדבר בשפה פרקטית ומפוכחת. אני מנסח מבט מציאותי, בסגנון השר אורי אורבך. הוא טוען שעלינו להסכין עם העובדה (=להתרגל לעובדה) שבתקופת חיינו וחיי ילדינו ניאלץ (=נצטרך) מדי כמה שנים לנהל מלחמות שבהן גם אזרחים נהרגים. הוא צודק. אלה נסיבות קיומנו. טילים ימשיכו ליפול על ראשינו. גם בגלל מתנחלים כמוהו. וגם בגלל ארגונים קיצוניים ערביים כמו חמאס, חיזבאללה וארגון “המדינה האיסלאמית”.
הגורל שלי וגורלם של ילדי נקבע פה על ידי גורמים שיש להם אלוהים, והם משוחחים אתו, ופועלים בשמו. אני חושב שהם משוגעים. מה החלופות (=אלטרנטיבות)? הכוחנות (= אגרסיביות) הגזענית של אביגדור ליברמן? המלים הריקות של יאיר לפיד? הפסימיזם חסר התוחלת (=שאין לו שום תקווה) של בנימין נתניהו? בשבילם, ובשביל בוחריהם, להיות יהודי שחי בישראל זה הדבר הכי חשוב, ושווה למות בשבילו. ולפי העיקרון הזה הם מעצבים את הווייתנו. (=הקיום שלנו) הם חיים ב”יד ושם”.
אני משתייך לזן נכחד (=למשהו שכבר מעט לא קיים) בישראל. אין לי יכולת להשפיע על המצב. אין לי עניין להתמסר למאבק בכיבוש. אני סבור שזה מאבק חסר סיכוי. לא תהיה פשרה. לא תקום מדינה פלסטינית, ומדינה דו־לאומית תהיה גיהינום.
אני צופה בערוץ 2, מקשיב לגלי צה”ל, קורא “וואלה” ו”ידיעות” — ומרגיש לא שייך. אין לי מה לחפש כאן. גם לא בבועה התל אביבית. לא רוצה לחיות בבועה. בטח לא בועה שמוגנת על ידי “כיפת ברזל”. אם אתם מזדהים אתי, בוודאי תודו, שתעודדו את ילדיכם לחפש עתיד בעולם הגדול. למען ביטחונם האישי ומצבם הנפשי והכלכלי. ישראל לא שווה את המחיר שהיא גובה מאתנו. יש בה רוב לאומני־דתי־חרדי, ואורחות חיינו לא ישרדו במולדתנו. יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב לקיים אותם במקום אחר. זו האמת.
איני יכול להצדיק בפני ילדי את המשך החיים כאן. ישראל היא מקום מסוכן, שלוקח מהם הרבה יותר ממה שהוא נותן, מסיבות שאינן מקובלות עלי. מבחינתי, דין תל אביב כדין עוטף עזה: אי אפשר לחיות פה חיים טובים. אפשר למות פה. אפשר לתפוס מחסה. ואפשר, פשוט, ללכת.