****** אוונטי פופולו – שיילוק במדבר והעניין של נקודת המבט
מעובד ומקוצר

הסרט ״אוונטי פופולו״ (1986) מביא את הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבט הפוכה ממה שהוּצג עד אז בקולנוע הישראלי. עד אז הוּצג הערבי בקולנוע הישראלי באופן כמעט מוּחלט כאוייב. לעתים קרובות הערבים מוּצגים בקולנוע הישראלי בלונג-שוט בלבד, והדמוּיות לא מדברות. גם כאשר דמוּיות ערביות הן יותר פעילות, הן מתפקדות בתפקיד אנטגוניסטי, כלומר, בתפקיד הדמות שמתנגדת לרצונו של הגיבור ומשמש לו כמכשול בדרך להשגת מטרתו‬ ולעיתים קרובות יהודים ממוצא מזרחי שיחקו את הערבים. ב”אוונטי פופולו” משחקים  שני שחקנים ערבים-ישראלים/פלסטינים (סלים דאו וסוהיל חדאד) את המצרים, והם מדברים אך ורק ערבית ואנגלית (שלא כמו דמויות ערביות רבות בקולנוע הישראלי שקדם לסרט, שדיברו עברית במבטא ערבי). אחד הדברים המעניינים בליהוּק בסרט, הוא שצופה דובר ערבית שישמע את הדיאלוגים, ייזהה מיד שהשחקנים מדברים ערבית במבטא פלסטיני, ולא במבטא מצרי כפי שהיו אמורות לדבר, מה שרומז על כך שבסָאבּטֶקסט הסרט עוסק למעשה לא רק בסכסוך הישראלי-ערבי (ישראל מול מדינות ערב), אלא באופן ספציפי בבעיה של ישראל מול הפלסטינים שחיים בתוך גבולותיה.

המונולוג של שיילוק מתוך “הסוחר מוונציה” של שייקספיר הוא הסצנה שמהווה את לב ליבו של היפוּך התפקידים בסרט. הקריאה לְזַהות את אנושיוּתו של האוייב זוכה להתעלמוּת מצידם של הישראלים. המונולוג עוסק באנושיוּתו של שיילוק, הסוחר היהודי השנוּא במחזה של שייקספיר. שיילוק אומר – אני אנושי בדיוק כמוכם, הנוצרים. בסרט “אוונטי פופולו” יש היפוך – את המונולוג מדקלמת דמוּת ערבית. כלומר – עכשיו הערבי אומר ליהודים: אני אנושי בדיוק כמוכם. התגובה של אחד החיילים הישראלים הוא: “נראה לי שהוא התבלבל בתפקידים”. זהו משפט רב-משמעי: במשמעות המיידית של הסצנה, הוא מראה לנו שהחייל אכן מזהה את המונולוג, ויודע שבמקור הוא נאמר על ידי יהודי. הוא מזהה את ההיפוּך, אבל זה לא משנה אצלו שום דבר. הבקשה של הערבי לראות אותו כבן-אנוש, להסתכל עליו מעבר ומעל לסכסוך לא מגיעה אל הישראלי. הוא נשאר אטוּם.

במשמעוּת החברתית הסרט טוען שעד שלא נראה זה את זה כבני-אנוש, עד שלא נבחין בדמיון בינינו בשני הצדדים, לא נוכל להגיע לפיתרון. גם מהבחינה הרפלקסיבית הסצנה מדגישה את אופן ההצגה של הסכסוך בקולנוע: כל אחד לוקח צד ומתאמץ לתאר את הצד השני כמפלצת לא-אנושית. אבל כולנו בני אדם בסופו של דבר, ואנחנו לא חייבים להיות אויבים. הסצנה כולה (וההערה של החייל הישראלי רק מדגישה זאת) עוסקת בכך שכולנו בעצם משחקים תפקיד, ושהסכסוך הישראלי-ערבי אינו אלא מחזה אין-סופי שבו כל אחד לוקח צד ומגלם דמות.

“אוונטי פופולו” הוא לא רק דוגמה מצויינת (ודֵי יוצאת דופן בקולנוע הישראלי) לכוחו של היפוּך נקודת המבט, הוא גם ביטוּי מדוייק לרעיון האָחֵרוּת – לעוּבדה שאנחנו מגדירים את עצמנו באמצעוּת ואל מוּל מי ששונה מאיתנו. הסרט מדגים הלכה למעשה (=באופן מעשי) את עצם הרעיון, ועושה זאת באופן מתוּחכם ומקורי: את הרעיון הפוסט-מודֶרני שלפיו הזהוּת היא טקסט שהוא חלק מְשׂיח (‪Discourse‬), הסרט מבטא באמצעוּת הצגת הזהוּת כהצגת תיאטרון. כולנו, כאמור, משחקים תפקיד. התפקיד הזה נכתב עבוּרנו – לא על ידי שייקספיר, אלא על ידי השׂיח שאנחנו חלק ממנו. הסרט קורא לנו להביט באחר, ויותר מכך – להביט במציאוּת מבעד לעיניו (=דרך העיניים) של האחר, מפני שרק כך נוכל להגיע להבנה בינינו. כל עוד נמשיך להגדיר את עצמנו רק על ידי שלילת וביטוּל האחר, על ידי ביטוּל הנראטיב וביטוּל נקוּדת המבט שלו בפני נקוּדת המבט שלנו, לא נוּכל להשתחרר מהסיוּט האלים שאנו כרוּכים (=מחוּברים) בו ביחד.