****** הוא התבלבל בתפקידים
אנטון שמאס, רנן שור, יעל שוב

מעובד ומקוצר

סיפור העלילה של אוונטי פופולו הוא סיפור מעשייה פשוט. ח׳אלד (סלים דאו) וע׳סאן (סוהיל חדאד) הם שני חיילים מצרים המשוטטים במדבר סיני ב־11 ביוני 1967, בדרכם אל התעלה. ח׳אלד, שהוא המחצית הסבילה של הצמד, הפָּן הפיוּטי המעוּדן שלו, הוא גם שחקן במקצועו, שהתגייס ערב העלאת המחזה הסוחר מוונציה, שבו הוא משחק בתפקיד שיילוק. החייל השני, ע׳סאן, קובר את חברם שנפל והורג, בהתקף ייאוּש, את המפקד שאינו משלים עם הפסקת האש ומנסה לנהל מלחמה פרטית משלו. ושניהם פונים מערבה, בדרכם לתעלה, מוּתשים (=עייפים מאוד) מצמא ורעב. שני החיילים המצרים—שהם בעצם שני שחקנים ישראלים-פלסטינים—תועים במדבר שבו תעו בני ישראל לפניהם ויש להם מפגשים מוּזרים בדרך. חייל ישראלי, שעושה את צרכיו (=מְחַרבֵּן) בעמדה מצרית נטוּשה (=עזוּבה), בדווי שבורח מהם ואינו מגיב לצעקותיהם למים, בערבית, כתב טלוויזיה אנגלי, שמגיע מאוּחר מדי לשטח ומחפש ״שוטים״ על מלחמה אמיתית, אבל כל מה שהוא מקבל הוא חייל או״ם מת ושני חיילים מצרים ששתו את הוויסקי של החייל המת. אחד מהם מקיא במכונית של כתב הטלוויזיה ושני החיילים המצרים נזרקים מהמכונית. שני החיילים המצרים מצליחים להתניע את הג׳יפ של חייל האו״ם, ולאחר נסיעה מטורפת של שיכורים הג׳יפ שוקע בחול. הם נוטשים (=עוזבים) את הרכב ולאחר־מכן (=אחר כך) נתקלים בקבוצה של חיילים ישראלים. ח׳אלד, בסצינה המרכזית של הסרט, פותח בדיקלום המונולוג המפוּרסם של שיילוק מתוך המחזה ״הסוחר מוונציה:

היש ליהודי עיניים
היש ליהודי ידיים?

וכך זוכים שניהם ללגום מן המים של שלושת החיילים. הם מסתפחים (=מצטרפים) לחיילים למרות רצונם של החיילים, ומערכת יחסים מוּזרה מתפתחת בין חברי הקבוצה החדשה. הם צועדים (=הולכים) במדבר בצוותא (=ביחד), לקול שירת ״אוונטי פופולו״ שהוא המנון המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, במין צעדה שאין לה קשר לשוּם מציאות שהם מכירים.

בבוקר השלושה־עשר ביוני החיילים מתעוררים ומסתלקים בשקט בלי שהמצרים הישנים ירגישו. הם נקלעים לשדה מוקשים ששלט בערבית—שפה שהם אינם מבינים—מכריז על קיוּמו של שדה המוקשים, ושניים מהם נהרגים. חיילים ישראלים רודפים אחרי שני המצרים וחושדים בהם שהם הרגו את שני חבריהם. החיילים הישראלים יורים בח׳סאן וח׳אלד. ח׳אלד מצליח להגיע לתעלה, אבל נופל מיריות המצרים ויריות הישראלים.

בסרט קיימת דה־סטריאוטיפיזציה של דמות החייל המצרי. בוקאי, הבמאי, אומר לנו: חייל מצרי  הוא לא בהכרח אויב, והוא לא בהכרח הוויה (=משהו) מאיימת, והוא לא בהכרח נבער מדעת (=חסר השכלה). להיפך, לעיתים (=לפעמים) הוא יכול לדקלם מונולוג מתוך שייקספיר, ולעתים אין בינינו ובינו שום מאבק לאוּמי.

כמה מבקרים עמדו כבר על האיכויות הסוריאליסטיות של ״אוונטי פופולו״ בעיקר בגלל הצירוף של אפיזודות ריאליסטיות לרצף פנטאסטי אשר לעיתים לא מתקבל על הדעת (=הגיוני). אלא שרפי בוקאי מצליח ליצור רצף נאראטיבי שלוקח מרכיבים מן העולם האמיתי שמחוץ לסרט, עולם שהוא ידוע וברור לצופה שבאולם, אך זה עולם שלא בהכרח כפוּף למגבלות של העולם האמיתי ולא בהכרח נשמע לחוקיו. על־ידי יצירת מוּשא הזדהות אמין, באמצעוּת שני החיילים המצרים—שהם למעשה בעולם שמחוץ לסרט פלסטינים שמדברים לא ערבית מצרית אלא ערבית פלסטינית—שנעים בתוך מציאות הזוּיה, אך לא לגמרי לא מציאוּתית, היא מְנַטרֵל את הצופה ומציג לפניו מערכת יחסים אנושית שנוּתקה מן העולם החיצוני. באופן כזה שמערכת היחסים האנושית יכולה לטעון למערכת חוּקים נורמטיבית משלה.

לאחר שח׳אלד מסיים את המונולוג של שיילוק במפגש הראשון עם החיילים הישראלים, אחד החיילים משתומם (=מתפלא) : ״מה הוא מקשקש?״ וחייל אחר עונה לו: ״הוא התבלבל בתפקידים״. אלא שח׳אלד כלל לא התבלבל, ובוקאי מרכז בסצינה זו את תמצית עולמו הוויזואלי והרעיוני: אין גבולות אתניים מוּגדרים לחוויה האנושית, ועל רקע החולות האינסופיים של המדבר האנושי כולנו שיילוקים פאתֶטים שהתבלבלו בתפקידים.