נטאשה פודוליאק, תלמידת כיתה י”א (11) מכפר-סבא, שואלת בפוסט בבפֵייסבוק: “למה מוּתר לבנים לבוא לבית הספר עם מכנסים קצרים, אבל לנו, הבנות, אסוּר?” 

כדאי להתחיל בהתנצלוּת.
אני מצטערת, בית ספר, שאני לא מְכַבֶּדֶת אותך.
אני מצטערת, בנים, שבגללי אתם לא מסוּגלים לחשוב.

אני מצטערת, חוקים, שאני לא רוצה ללכת אחריכם.

אני מצטערת, פַּטריארכיָה, שאני לא רוצה להיות חלק מהמערכת שאת כופה עליי.

קוראים לי נטאשה פודוליאק ואני תלמידת יא’, בתיכון בכפר סבא.
אני משקיעה שעות רבות בלימודים, ועוקֶבֶת אחרי כל החוּקים בבית הספר. אבל, יש חוק אחד שמאוד לא מוּבן לי – לבנות אסור להגיע לבית הספר עם מכנסים מעל הברך.

הסיבות לחוק:
1. זה לא מכבד את המקום.
2. זה מפריע למהלך הלימודים.

אז סליחה, שוּב, שאני לא מקבלת את הסיבות האלה.

בית ספר הוא מקום שצריך להגן על התלמידים. בית הספר חייב לתת מרחב אישי לכל אחד ואחד מהם. בית הספר הוא מקום שהחינוך שאנחנו מקבלים בו אמוּר להכין אותנו למציאות.

אני מאוד מכבדת את בית הספר שאני לומדת בו, אבל לא את החוק הזה. כנערה בת 17 אני אמוּרה להיות אחראית למעשים שלי, ולהחליט מה טוב ומה לא טוב – אם לא, אני לא אהיה מוּכנה לחיים עצמאיים. כמובן, שהכוונה היא תמיד דבר טוב – אבל לא כּפיָיה.

אם המכנסיים הקצרים שלי, שחושפים את הרגליים שלי (דבר שיש לרוב האנשים) לא מכבדים את המקום הזה, אז ברור שמשהו פה לא הגיוני.

אלו הן רגליים.

עם נעליים, וגרביים, ממש כמו אצל הבנים. אבל איך זה יִיתָכֵן (=יכול להיות) שמוּתר לבנים לבוא עם מכנסים קצרים, אבל לנו הבנות – אסוּר?

אני מבטיחה לכם, שגם אם נבוא לבית הספר במכנסיים קצרים – נמשיך ללמוד ולכבד את המקום, וגם אולי סוף סוף נוּכל להתרכז (=לשים לב) ללימודים ולסבול פחות מהחום הנורא.

אתם, הבנים בבית הספר, לא חיות. אני לא מאמינה שאתם חיות. אני גם לא מאמינה שאתם לא מסוגלים להתרכז כשאתם רואים משהו שיש גם לכם – רגליים.

זה יהיה נאיבי מצידי לחשוב שכל הבנים וכל העולם הוא כזה. אני יודעת שהוא לא. אני לא פוחדת, אני רוצה לחיות בחברה שלא רואים את הצעירים שלה כחיות, אלא כבני אדם.

אז נחזור לסליחות:
אני מצטערת, שאני לא רוצה לחשוב שאתם חיות.

אני מצטערת, שאני מרגישה נוח יותר במכנסיים קצרים.

אני גם מאוד מצטערת, שהנהלת בית הספר לא מבינה את זה.

אֶשׂמַח אם תשתפו… אולי יום אחד נַגיע לאוזניים הנכונות.