https://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380
••••• בזכות השכחה
יהודה אלקנה
מתוך הארץ 1988
מעוּבָּד

מדוע צריכה ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה?

כילד בן עשר נלקַחתי (=לקחו אותי) לאושוויץ ועברתי את השואה. שוּחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב”מחנה שיחרוּר” רוסי. יותר מאוּחר חשבתי, שלרבים מהאנשים שנתקלתי בהם—לגרמנים, לאוסטרים, לקרואָטים, לאוּקראינים, להוּנגרים, לרוּסים ועוד—היתה התנהגוּת דומה: היה לי ברוּר שֶמה שאירע (=שקרה) בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם. גם לעמי. מאידך (=מצד שני), הכרתי בעוּבדה  שאפשר למנוע אירוּעים כאלה באמצעוּת (=על ידי) חינוּך הולם (=מתאים), ובהֶקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שם תהליך היסטורי הֶכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי שעליתי ארצה (עליתי לארץ עם קוּם המדינה), לא חשבתי על השאלה אם יש לשואה מֶסֶר חינוּכי פוליטי. בניתי את עתידי ולא עסקתי בהַכללה תיאורטית על השימוּש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדַי על העבר, ועל המסקנות האישיות שלי ממנו. שיתפתי אותם ברִגשותַי ובהרהוּרַי (=בהירהוּרים שלי) – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. בגלל הנטייה האישית שלי לא עקבתי אחרי משפט אייכמן, התנגדתי למשפט דמיאניוּק וסירבתי להצטרף לילדַי לביקורים ב”יד ושם”. היום הדברים נראים לי אחרת.

בשבוּעות האחרונים בשיחות עם חברַי, אני מרגיש יִתרון מוּזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל פעם שמדווחים (=מדברים) על “חריג”, הם—ילידי הארץ—מסרבים בהתחלה להאמין ורק אחרי שהמציאוּת מראה להם עוּבדות אחרות הם מקבלים את העוּבדות. רבים מילידי הארץ מאבדים כל קנה מידה ומוּכנים להאמין ש”כוּלם כך” או ש׳צה”ל כזה׳, ויש כאלה שליבם מלא שׂנאה לעושי מעשים כאלה וגם לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אָכוּל שִׂנאָה תהומית (=שִׂנאָה עמוקה מאוד) לערבים, ומאידך (=מצד שני) בטוּחים שבאמת יש שִׂנאָה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוּע “חריג” שלא ראיתי כמוהו כבר במו עיני (= בעיניים שלי). זאת לא אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרֶה אחר מקרֶה. ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן-עשתונות שוברים ידיים לאוּכלוסייה אזרחית, כולל ילדים. לדידי (=בשבילי) אין חדש. עם זאת, אני לא עושה הַכללות, אני לא חושב שכוּלם שׂונאים אותנו, אני לא חושב שכל עם ישראל שׂונא ערבים, ואני גם לא שׂונא את מבצעֵי ה”חריגים” – מה שכמובן אינו אומר שאני סולח להם על מעשים כאלה, או שאני לא חושב שצריך לטפל בהם בכל חוּמרת הדין.

לעוּמת זאת, אני תוהֵה מהן הסיבות. אני לא בין אלה שמאמינים שחצי העם הזה [העם הישראלי]  הם חיות ברוּטליות. ודאי שאיני בין אלה שרואים באובדן עשתונות ובברוּטליות תופעה עדתית. אין קשר בעינַי בין התנהגוּת חסרת שליטה לבין קיצוניוּת אידיאולוגית. ומאידך (=מצד שני), פאנאטיוּת אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדוּת שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדוּת שמקורה (=המקור שלה) בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה שחושבים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרוּבּו הגדול מתוּסכָּל ואינו (=ולא) רואה עתיד לעצמו במוּבן האישי-הקיוּמי הפשוּט—הסיכּוּי לרכוש לימוּדים ומקצוע והאפשרוּת להתפרנס בכבוד ולהַשׂיג דיוּר טוב ותנאי חיים טובים. קשה לדעת עד כמה הסבָרָה (=הדעה) הזאת נכונה ומה גודל האוּכלוסייה שזה התיסכּוּל שלה. יָדוּעַ שתיסכּוּל אישי יכול להביא להתנהגוּת חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנעַ, שלא תיסכּוּל אישי, כגורם פוליטי-חברתי מניעַ את החברה הישראלית ביחס שלה לפלשתינאים, אֶלָא חרדה קיוּמית עמוקה, שבאה מפרשנוּת מסוּיימת של לִקחֵי השואה (=מה שאפשר ללמוד מהשואה), ומהנכונוּת להאמין שהעולם כוּלו נגדנו ואנחנו הקורבּן הנצחי. אני רואה באמוּנה הישנה הזאת, שכל כך הרבה אנשים מאמינים בה היום, את הניצָחון הטרגי של היטלר. מאוּשוויץ יצאו, בניסוּחַ  סמלי, שני עמים: מיעוּט שטוען “זה לעולם לא יקרה עוד”, ורוב מבוהל וחרֵד שטוען “זה לעולם לא יקרה לנו עוד”.

סכנה לדמוקרטיה

בדברַי אני לא מתכוון לתמוך באחת משתי התפיסות האלה, אלא לטעון, שכל לֶקָח או תפיסת חיים שמקורה (=המקור שלה) בשואה הם אסון. בלי להתעלם מהחשיבוּת ההיסטורית שיש לזיכָּרון קיבוצי, חייבים להבין שאווירה, שבה עם שלם קובע את היחס שלו להווה ומעצב (=בונה) את עתידו בהתייחסוּת מרכזית לְמה שקרה בעבר, היא אסון לעתידה של חברה, שרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבּוּתו של עם, אך (=אבל) אין, ואסוּר, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיוּמה של הדמוקרטיה נָתוּן (=נמצא) בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. כל האידיאולוגים של משטרים פאשיסטים הבינו זאת היטב (=טוב, טוב). אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישָענוּת על לִקחי העבר כדי לאפשר את בניית העתיד, שימוּש בסבל העבר כטיעוּן פוליטי, הם כְּשיתוּף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מהאבות המייסדים של האוּמה האמריקאית, כתב באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לְעָבַר אינן הולכות יד ביד (=ביחד). דמוקרטיה היא טיפוּחַ ההווה והעתיד בעוד שטיפוּחַ ה”זָכור” והתמַכּרוּת לעבר חותרים תחת (=פועלים נגד) יְסודות הדמוקרטיה.

לדעתי, בלא החדרת השואה כל כך עמוק לתודעה הלאוּמית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים “חריגים”, וייתכן שאף התהליך המדיני לא היה נתקע במבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני (=אני לא) רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העוּבדה שהשואה הוּחדרה בשיטתיוּת ובעוצמה לתודעה של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חוּמרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוּב ושוּב ב”יד ושם”. מה רצינו שילדים רכּים (=צעירים מאוד) יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימוּת מוחין (=בלי לחשוב) וגם באטימוּת לב (=בלי לחוּש/להרגיש), ומבלי לפרש – “זָכור”! לשם מה? (=בשביל מה?) מה אמוּר הילד לעשות בזיכרונות אלה? רבים מאוד עלוּלים (=יכולים) לפרש את תמוּנות הזוועה כקריאה לשנאה. “זָכור” יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוֶורת.

ייתכן (=יכול להיות) שחשוּב שהעולם הגדול יזכּור. גם בזה אני לא בטוּחַ, אבל בכל מקרה זאת לא הדאגה שלנו. כל עם ועם, כולל הגרמנים, יחליט בדרכּו ומתוך השיקוּלים שלו אם הוא רוצה לזכּור. אנחנו, לעוּמת זאת, חייבים לשכּוח. אני לא רואה היום תפקיד פוליטי וחינוּכי חשוּב יותר למנהיגים של האוּמה הזאת מאשר להתייצב (=לעמוד) לצד החיים, לבנות את עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב (=כל הזמן, בוקר וערב), בסמלים, בטקסים ובלִקחֵי השואה. צריך לַעקור (=להוציא) השליטה של ה”זכור” ההיסטורי על חיינו.

***

הדברים שכתבתי הם חריפים. אבל הכתיבה לא באה ממצב רוח חולף (=זמני). לא מצאתי דרך טובה יותר להצבּיעַ על חוּמרת המצב (=המצב החמוּר). למעשה, אני יודע טוב מאוד שאין אוּמה ששוכַחַת, או צריכה לשכּוחַ לַחֲלוּטין (=לגמרי) את העבר שלה.  כמוּבן, שיש מיתוסים חשוּבים מאוד לבניית עתידנו (=העתיד שלנו), כמו מיתוס ההצטיינוּת או מיתוס היצירתיוּת, ובוודאי שאני לא חושב שצריך להפסיק ללמד את ההסטוריה של העם. אני רק מנסה להילחם בהמשך קביעַת השואה כציר מרכזי בהוויה הלאומית שלנו.