****** ״”בלוז לחופש הגדול”: 25 שנה״ אחר כך
אבנר שביט, וולה 2012
http://e.walla.co.il/item/2527415

“בלוז לחופש הגדול”: 25 שנה לצאת הסרט והוא רֶלֶוַונטי כפי שהיה.

המעגל המלחמתי הבלתי פוסק, הטָאבּוּ השכול וקדוּשת הגיוּס – בחצי היובל שעבר מאז “בלוז לחופש הגדול”, המציאוּת הישראלית שמתוארת בסרט עכשווית לחלוּטין.

“הזמן: יוני 1970. המקום: תל אביב”.

במשפט הזה מתחיל הסרט “בלוז לחופש הגדול”, הסרט של רְנָן שור מ-1987. הסרט היה כל כך נטוּעַ בזמן ובמקום, עד שאפשר היה להאמין כי השנים לא ייטיבו איתו (=לא יעשו לו טוב). אבל זה לא מה שקרה ל”בלוז לחופש הגדול”. כשצופים שוב בסרט בדיוק חצי יובֵל אחר כך, מגלים שהוא חזק ורֶלֶוַונטי בדיוק כפי שהיה אז, אם לא יותר. למעשה, אפשר אפילו לומר כי ב-25 השנה שעברו, לא נעשָׂה כאן עוד סרט כמוהו.

הסיבה היא שהיום הרבה יוצרים מקומיים שעוסקים בשאלות של מלחמה רוצים לשלב בסרטים שלהם משהו קוסמופוליטי כי הֲרֵי סתם דרמה על צעירים מתל אביב לפני גיוּס, זה לא מספיק. צריך להוסיף משהו ולא לעשות סתם יצירה לאוּמית נֶטו מהסוג של “בלוז לחופש הגדול”. היום קשה לדמיין יצירה מקומית שמתרחשת בשלב הלא אָטרַקטיבי לפני הגיוּס שאין בה אפילו רעם אחד של תותָח. סרטים בלי יריות אפשר לעשות גם בשוויץ, אז בשביל מה צריך אותנו? בגלל זה, “בלוז לחופש הגדול” נשאר ללא המשכיוּת. ״בלוז לחופש הגדול״ היה ונשאר הסרט הישראלי המשמעוּתי ביותר בנושא.

כמובן שזה לא מספיק לשמור על הרֶלֶוַונטיוּת של הסרט. “בלוז לחופש הגדול” הצליח למלא את הוָואקוּם שהוא עצמו השאיר. גם אם הסרט מסתכל על 1970 מנקודת המבט של שנות השמונים, הדיאלוגים שבו נשמעים כאילו אפשר היה לומר אותם גם היום. אומרים ששפה תמיד מעצבת תודעה, אבל נראה כי לפעמים זה לא נכון: צורת הדיבור וצוּרת הביטוי של הדמויות בסרט שונה מזו של ימינו, אבל בכל הקשור למהוּת של מה שהן אומרות, שום דבר לא השתנה.

שלוש נקודות בשיח של הדמויות רֶלֶוַונטיות במיוּחד לימינו. הראשונה והמוּבנת מאליה היא המעגל המלחמתי הנצחי שבו ישראל נמצאת, וכתוצאה מהמעגל הזה, מצבם הקיוּמי של תלמידי התיכון שצופים כיום בסרט דומה לזה של הגימנזיסטים שבסרט. לאחר המוות של יוסי צוויליך בתאונת אימונים, שלושה שבועות בלבד לאחר שהתגייס ואפילו לפני מסיבת הסיום של התיכון האבא של מוסי אומר: “אחרי מלחמת העולם השנייה היינו בטוּחים, שבַּזה זה יִיגָמֵר. אבל אז באה מלחמת העצמאות, ואז מבצע סיני, ואז ששת הימים, ועכשיו ההתשה”. הוא והחברים של צוויליך עדיין לא יודעים שאחר כך תבוא גם מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, שתי אינתיפאדות ושורה ארוכה של פיגועים ושל אירוּעים מלחמתיים אחרים.

המלחמה—מלחמת ההתשה—שמאחורי “בלוז לחופש הגדול” היא לא משהו חד-פעמי אלא חוּליה בשרשרת. האבא כאן יודע שהוא הוריש (bequeathed) לבנים שלו את המילכּוּד שבו הוא עצמו היה לכוּד בו. גם סביר להניח (=לחשוב) שזה יעבור בירוּשה לנכדים שלו. בסרט אין שום הבטחות, מה שהיה הוא שיהיה, מה שחָשַשנו שיקרה הוא מה שקרה. בהֶתאֶם לשם שלו, הסרט הוא קינָה לחופש שמעולם לא באמת זכינו בו.

שתי הנקוּדות הרֶלֶוַונטִיות השונות נוגעות לשתי הדילמות שמטרידות את הגיבורים. הראשונה שבהן היא השאלה אם קידוּש השכול  עולה על ערך אחר. הדיון זה מתעורר בזמן שמותו של צוויליך מעורר בחבריו את הרצון לשנות את התוכנית האמנוּתית במסיבת הסיוּם שלהם, ולבסס אותה על שירי מחאה אנטי-מלחמתיים שהשם שלהם - “טוב למוּת בעד ארצנו” ו”לא רוצים”.

דמויות הסרט מתעקשות עד הרגע האחרון להופיע עם הגירסה החתרנית שלהן במסיבת הסיום, אבל ממש לפני המסיבה הם נשברים. הם נשברים כשהם מגלים שההורים השכּוּלים של צוויליך יֵשבו בשורה הראשונה והטקסטים הלא-ממלכתיים עלוּלים לפגוע בהם. מי שמסביר להם את זה היא המנהלת, אבל גם הם עצמם מבינים שזה קו שאסור לחצות אותו, כי בישראל גם ילדים בני 17 מספיק בוגרים כדי להפנים את קדוּשתו של הטאבּוּ. בחצי היובל שעבר מאז צילומי הסרט, הקדוּשה הזאת עדיין קיימת ולא השתנתה.

מערכת הערכים הישראלית אולי השתנתה לחלוּטין מאז ימי “בלוז לחופש הגדול”, אבל דבר אחד נשאר דומה: הכבוד לשכול עדיין מבטל כל ערך אחר, כולל חופש הביטוי. חשוב מכך, אז כמו היום, ההכרה בכך לא באה בכפִיָיה מלמעלה, אלא מתוך הבנה קולקטיבית עמוּקה. זה לא דבר שיכול להשתנות כל כך מהר. בהתאם לזאת, סביר להניח כי גם בחגיגות החמישים ל”בלוז לחופש הגדול”, אף מועמד לגיוס, עצמאי וחתרני ככל שיהיה, לא יעז להפגין חוסר ממלכתיות מול אב שכּוּל.

הנקודה הרֶלֶוַונטית השלישית והאחרונה נוגעת להתלבּטוּת של שניים מן הגיבורים בקשר לעתיד הצבאי שלהם: מוסי, עמוד-התוֶוך של החבורה, מהרהר באפשרות להתגייס לקרבי כדי לקבל את ההזמנה להיות חלק מלהקה צבאית; אר’הלה, האָנָרכיסט והפָּציפיסט שבחבוּרה, מכריז ממש עד ערב הגיוס כי יסרב ללכת ללשכה ויעדיף לשבת בכלא.

בסופו של דבר, גם במקרה הזה הגיבורים נשבָּרים – מוסי הולך לקרבי, דבר שיעלה לו בחייו, וארל’ה, זה שהסביר במשך כל הסרט מדוע השלום יבוא רק אם אנשים כמוהו יסרבו להתגייס, בכל זאת עולה על האוטובוס בדרך לטירונוּת. אף אחד מהם לא נותן הסבר רציונלי למעשה שלו, מעבר לעוּבדה שֶכך כל הסביבה שלהם נוהגת.

עד לרגע הזה נראה שמוסי יֵלֵך ללהקה ואר’לה לכלא. אין שוּם תפנית עלילתית שאמוּרה לגרום להם לשנות את דעתם. אבל מה שבוער בהם זה משהו שחזק יותר מכל חוק של סרט: כוח האינֶרציה הישראלית.

בהתאם לכך, גם הם, הילדים התל אביבים המפוּנקים, היצירתיים ובעלי הנפש האמנוּתית והמחשבה העצמאית, עושים את מה שכולם עושים ואת מה שצריך לעשות. הם נכנעים, גם במקרה זה מתוך רצונם המלא ולא כתוצאה משום פעולת כפייה, בפני ערך קדוּשת הגיוס.

למרות שהשינויים בתנאי הלחימה כבר לא דורשים התגייסות אזרחית מלאה כפי שהיה בימי מלחמת ההתשה, הערך של ההתגייסוּת לצבא נשאר חזק כפי שהיה ב-25 השנה שחלפו מאז הסרט.

אומנם, היתה תקופה בישראל שבה אחוזי הסירוּב לשרת גדלו, בעיקר בקרב אנשים כמו מוסי וארל’ה. אבל הנידוּי הציבורי שאנשים כאלה זכוּ לו הבהיר להם שיותר טוב להם לשרת בצבא כמו כּוּלם, מפני שמחיר אי ההתגייסות גדול מדי.

דמויות “בלוז לחופש הגדול” הבינו את זה עוד ב-1970. אלה מהם שלא התגייסו עשו זאת מפני שהיו פטורים מכך. מַרגו שוּחרר מן החובה כיוון שיש לו סכרת. הוא לא עשה שום דבר רע, ובכל זאת הוא לא היה מסוּגל להישאר בישראל וברח לפריז, כי החריגוּת שב”לא להתגייס” היתה קשה מדַי.

החריגוּת הזאת נשארה תופעה כמעט ייחוּדית לישראל בעולם המערבי. הקולקטיביוּת נשארה כמו שהיתה בין מלחמת ההתשה למלחמת לבנון השנייה, למשל. לכן, בניגוד לסרטים כמו “צייד הצבאים” או ל”נולד בארבעה ביולי”, לדוגמה, “בלוז לחופש הגדול”, תקֵף היום באותה מידה שהיה בזמן מלחמת ההתשה. קשה להאמין שמישהו בישראל של ימינו יעשה סרט עלילתי על צעירים לפני גיוס, אבל אם זה יקרה, קשה גם לתאר תוצאה אחרת מזו שבסרט “בלוז לחופש הגדול”.

בתחילת הסרט יוסי צוויליך מתלונן שהוא יפסיד את מסיבת הסיום מכיוון שהיא נדחתה לשלושה שבועות אחרי הגיוס שלו. מנהלת בית הספר עונה לו: “אז היית צריך להיוולד באוסטרליה”. זאת עדיין התשובה המקוּבֶּלת כאן לכל תלוּנה מהסוג הזה.

אך לא נולדנו באוסטרליה, נולדנו בישראל, ודווקא הסרט שלא חתר לרגע לאוּניברסליות ולעל-זמניות, הצליח לתאר במדוייק את המשמעוּת התמידית של מקום הלידה הזה. הזמן: אפריל, 2012. המקום: תל אביב. 25 שנה עברו מאז “בלוז לחופש הגדול”, וזה נראה כאילו הוא רק עכשו יצא.