**** בראשית, מחזה
אהרון מגד
מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, חלק א’
סוכה בגן. אדם וחווה לבושים בגדים פשוטים, יושבים זה מול זה משני צידי שולחן. לפניהם יש קערה מלאה פירות. חווה אוכלת בננה ומסתכלת אל הגן. אדם יושב בראש מוּשפל. ידיו (=הידיים שלו) בין ברכיו (=הברכיים שלו). עיניו (=העיניים שלו) עצוּמות. הוא נראֶה עצוּב. הוא שקוּע במחשבות. מבחוּץ נשמע ציפצוּף של ציפור.
חווה [פונה לעבר ציפצוּף הציפור] מה זה היה?
אדם [פותח את עיניו] זרזיר, נדמה לי ... . אולי עפרוני.
חווה עפרוני?
אדם לא, זרזיר. [שתיקה]
חווה למה אתה לא אוכל?
אדם אני לא רעב. [שתיקה]
חווה [זורקת את קליפת הבננה דרך החלון] אוי, לעזאזל!
אדם [מסתכל לעבר החלון] את מלכלכת את הגן עם הקליפות האלה.
חווה בין כֹּה וָכה הן נִרקָבות שם יחד עם הכל. אני לא יכולה כבר לִסבול את זה.
אדם [עדיין בעיניים עצוּמות] את מה?
חווה אתה יושב ושותק ושותק ושותק.
אדם מה יש לדבר?
חווה תגיד משהו! [אדם לא עונֶה. חווה ממשיכה לאכול את הבננה. ומסתכלת באדם בחיוך של מְזימָה. מדברת לעבר החלון לאט לאט] בעצם יש שעות שהוא ישן או שהוא נמצא בצד השני של הגן ... . ואז ... .
אדם [פוקח (=פותח) את עיניו] חווה!
חווה למה לא?
אדם הוא רואה הכל ויודע הכל. את יודעת את זה.
חווה אפשר לְנסות, לא?
אדם אני לא רוצה שתדברי איתי יותר בעניין הזה, טוב?
חווה אתה פשוּט פחדן.
אדם [בכעס] אני רוצה להיות בסדר! זה הכל! אני לא רוצה להסתבך.
חווה [מְחקה את אדם] להיות בסדר, בסדר! נשב ונאכל בננות לעולם וָעד... ונשתוק.
אדם בעצם, מה מושך אותך אל העץ ההוּא?
חווה [בהתרגשות] נורא מושך, נורא! כשאני עוברת על ידו, אני ממש רועדת. בקושי אני עוצרת בעצמי מלהרים את היד ... ולקטוף ...
אדם תעשי כמוני, אל תעברי על ידו.
חווה אני לא יכולה, תאמין לי. כמה פעמים כבר החלטתי. אני מתרחקת, אבל כוח שאני לא יכולה לשלוט בו מושך אותי אל העץ ההוא. אני מתקרבת, מהססת, מתקרבת עוד ... לפחות לנגוע בו, לפחות להָריחַ אותו.
אדם טוב?
חווה אלוהי! משכר! פתאום אני מרגישה סחרחורת נעימה. אם יש משהו שאפשר לקרוא לו גן עדן, הרי זהו זה.
אדם [מסתכל בחווה בחיוך] אוי, נשים, נשים.
חווה מה אתה יודע על נשים?
אדם כל מה שאת מגלה.
חווה אני מגלה רק קצת, רק טֶפַח.
אדם כולך ערוּמה לפני.
חווה אתה טועה. תמיד יש בי משהו מכוסֶה.
אדם אני מכיר אותך, חווה.
חווה מכיר??? כמה זמן אנחנו חיים יחד? מיום שישי עד היום—שבוּע ימים בסך הכל.
אדם שמונה ימים.
חווה נכון, שבת היום. [נזכרת מקרבת את פניה אל אדם ולוחשת בפיתוּי] היום הוא ישן. כל שעות אחרי הצהריים הוא ישן.
אדם [מנער את עצמו מעליה] אמרתי לך כבר!