בראשית
מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, חלק ב’
חווה [במרירוּת] כן. אתה רוצה להיות בסדר. לא להסתבך. להיות הילד הטוב של הזקן. תמיד לציית, לכל מה שהוא אומר, לא לִסטות ימין ושמאל, ללכת אחריו בעיניים עצוּמות.
אדם את לא אסירַת תודה לו?
חווה אסירת תודה? בעד מה?
אדם בעד החיים שהוא נתן לנו.
חווה לזה אתה קורא חיים? שמונה ימים אנחנו חיים יחד ומה עשינו?—שום דבר! יום דומה ליום, עד שאני לא מבדילה ביניהם. אוכלים וישנים, אוכלים וישנים. אוכלים וישנים. מה מוֹתָר האדם מן הבהמה, אני שואלת.
אדם הבהמות לא מדברות.
חווה גם אתה כמעט לא מדבר, וכשאני גוערת בך, אתה אומר שאין על מה לדבר. בעצם אני לא מאשימה אותך, מה יש לדבר כשאין שום עניין?
אדם לעוּמת זאת—אין שום דאגות. הכל ניתָן, הכל מוכן ומזומן.
חווה לך אין דאגות.
אדם מה חסר לך בעצם?
חווה הו, אילו הייתי יודעת מה שחסר לי, אז כבר הייתי מאוּשרת, אני יודעת רק שחסר לי, והחֶסֶר הזה ... אני בטוּחה שהוא טוב! שהוא נפלא! שהוא טעם החיים [בהתרגשות] אני רוצה לטעום אותו! פעם אחת! לטעום, לטעום [פונָה אל אדם] למה אתה לא רוצה להסתכן פעם אחת בחייך? פעם אחת בחייך!!
אדם כי זאת תהיה הפעם האחרונה, אחריה—הלא כלום.
חווה מניין לך?
אדם כך אני מרגיש. כשאת מדברת על זה—אני רועד כולי ... כן, אני מפחד מאוד. אני מרגיש שמשהו נורא עלול לקרות ... שחור ונורא כמו ... כמו החלום שחלמתי אז ...
חווה מתי?
אדם אז, כשהוא הרדים אותי. חלמתי שאני שוכב בתוך יער חָשוּך וסָבוּך ופתאום מתקרב אלי נחש שחור, ארוך מאוד, מִתפּתֵל... אני בורח ממנו והוא רודף אחרי, רודף, רודף, משיג אותי, ופתאום אני נופל לתהום עמוקה שאין לה סוף ... ואז צעקתי—
חווה [צוחקת] והתעוררת—וראית אותי עומדת לפניך. אני זוכרת שצעקת. הזיכרון הראשון שלי הוא הצעקה שלך. אני עצמי נִדהמתי. לא הבנתי למה צעקת כל כך כשראית אותי ...
אדם [בחיוּך של התנצלוּת] זה היה מתוך החלום.
חווה ברגע הראשון חשבתי—אולי צעקת מפני שאני מכוערת...
אדם לא. את היית נהדרת.
חווה תספר לי. איך הייתי נהדרת.
אדם את ... זה היה כל כך חדש .... פתאומי ...אור גדול בעיניים ...
חווה עוד!
אדם הו, את יודעת.
חווה ודאי שאני יודעת, אבל אני רוצה לשמוע זאת מפיך! אין לך מוּשג איזה תענוג זה גורם לי, אני ממש מתרגשת כשאני שומעת אותך מדבר עלי.
אדם אני ... קשה לי לומר לך ... .כשאני נותן לך מחמאה, אני מרגיש כאילו משהו לא נותן לי לדבר ... זה נשמע לי פתאום ... .בנאלי ... [צוחק]
חווה [בצחוק] בנאלי? איזה שטויות! כל הדברים הנכונים הם תמיד בנאלים ... אבל אני לא רוצה להוציא מילים מפיך . [חווה מתבוננת בו ובוחנת אותו] אתה השתנֵית.
אדם [נבהל] אני? במשך שמונה ימים?
חווה כן, אתה ... בפעם הראשונה ... זה היה אחרת. לא הפסקת לדבר, למלמל, לפטפט ... נישקת אותי ופטפטת, חיבקת אותי ופטפטתָ. לא הבנתי אף מילה, אבל זה היה נעים כל כך.
אדם פעם ראשונה יש רק אחת ...
חווה אוי, איזה משפט נורא שאמרת! ממש נורא!
אדם נורא?
חווה כן, נורא. אני רוצה רק פעמים ראשונות [חווה מסתכלת בו ומנסה להתגָרות בו] למה אתה לא מוכן להסתכן קצת! פוחד, מה?
אדם [בקול רועד] אל תדברי על זה יותר.
חווה [בלעג] אתה רוצה רק לציית לציית ... הילד הטוב של בעל-הגן! הילד הממוּשמע שלו, שמוכן לרוץ בשליחוּתו עד סוף העולם הזה על פי רמז בלבד, אפילו עוד לפני שהוא מוציא הגה מפיו! אוי, איזה מין אדם אתה. אתה גבר אתה? אתה ילד אתה!
אדם מה כל כך רע להיות ילד?
חווה [בצעקה] אבל אני לא אמא! [מבחוץ נשמעים צעדים כבדים מתקרבים] הנה הוא בא, הזקן הנַעֲרץ שלך. האלוהים שלך ... אני לא רוצה לראות את פניו.
[חווה קופצת החוצה דרך החלון. לאחר רגע מופיע בעל-הגן. איש כבד-גוף וכבד הליכות, עם שׂער שׂיבה ושׂפם שׂיבה, מבט של טוּב לב על פניו, עם מקטרת בפיו.]