בראשית, תמונה שלישית
[חווה מופיעה בפתח כועסת מאוד. ידיה שלובות על החזה והיא נשענת על המשקוף].
חווה : נדמה לי שבעניין זה מותר גם לי לומר משהו!
בעל הגן: [צוחק] אמרתי לך שהיא תופיע ברגע שתרגיש שהיא איננה קרוּאה.
חווה : כן, אני מודה ומתוודה, שמעתי הכל. שמעתי את כל העצות היפות שנתת לו [מחקה את בעל הגן] תנהג איתה בתוקף! תכפה עליה את רצונך! תצווה עליה! ... [מפנה אגרוף לעבר בעל הגן] אתה טועה מאוד, אדוני בעל הגן. הוא לא ישלוט בי!
בעל הגן: כמובן, הוא לא רוצה.
חווה : [בסרקזם] והרעיון הנפלא הזה לגור במערה מבודדת מאחורי הגיא [מחקה את אדם] שנינו! לבד! אני מודיעה לכם: זה לא בא בחשבון!!
בעל הגן: למה?
חווה : לא השתגעתי לחיות באיזה חור נידח בקצה הגן, במקום שאי אפשר לראות נפש חייה, מקום בלי שום נוחיות.
בעל הגן: נוחיות?
חווה : כן, כן, שאצטרך לרוץ קילומטרים בשביל לקטוף פירות ולהביא מים? לא אדוני, אני לא נִברֵאתי לזה.
אדם: [מתוך סבל] אבל שם שקט ...
חווה: למה לי שקט? אני רוצה ליהנות מכל מנעמי הגן [בלעג] אם אפשר לקרוא לזה מנעמים בכלל ... על-כל-פנים, כאן לפחות אפשר לראות ... ולהיראות. כן להיראות! אני לא מתביישת בזה! אבל שם!—מי יידע בכלל על קיומי? [בסרקזם] תענוג גדול לשבת כל היום במערה ולהסתכל על קירות האבן ... ועליו ...
בעל הגן: אבל הוא רוצה בזה. לפי דעתך עליו לבטל את רצונו מפני רצונך?
חווה : יש שיוויון בינינו.
בעל הגן: לזה את קוראת שיוויון?
חווה : כן אדוני בעל הגן. אני המין החלש ועליו החובה לוותר.
בעל הגן: ואם יעמוד על דעתו?
חווה : [במשיכת כתפיים] נתגרש.
בעל הגן: [פורץ בצחוק גדול] ומה תעשי אז?
חווה : אל תדאג, אני כבר אסתדר.
בעל הגן: ואם אצווה עליכם לחיות שם?
חווה : [צועקת] אלוהים אדירים! מה אתה חושב לך? אתה חושב שאם נפחת בנו נשמה, אז כבר מותר לך לשחק בנו כרצונך? לשלוח אותנו לכאן, לשם, לצוות מה מותר לנו ומה אסור? אם זהו המחיר שעלי לשלם—קח לך את הנשמה [עושה תנועה כאילו היא מוציאה את הנשמה מליבה] אני לא צריכה אותה.
בעל הגן: [מחייך] את סתם מתרגזת. בין כה וכה לא הייתי מצווה עליכם.
חווה : למה, אם אפשר לשאול?
בעל הגן: נעים לי יותר כשאתם נמצאים כאן ...
חווה : אתה משתעמם בלעדינו, מה?
בעל הגן: לא בדיוק ... אבל סוף סוף את יצור דֵי נָאֶה, נכון?
חווה : תמיד היתה לי הרגשה שבראת אותנו רק לְשם הנאתך ולא לשם הנאתנו ...
בעל הגן: מה חסר לך?
חווה : אני לא אוהבת שאוסרים עלי לעשות דברים מסויימים, בייחוד שאני לא יודעת מה הטעם.
בעל הגן: טעם האיסור?
חווה : גם טעם האיסור, וגם טעמם של הדברים!
בעל הגן: אבל גם לסקרנוּת יש טעם. אם אַָסיר את האיסור, יֹאבַד לך הטעם הזה.
חווה : אז אני מוכנה לוותר עליו במחיר הטעם ההוא.
אדם: חווה, הוא יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו ומה רע.
חווה : כן, כן, שמעתי אותך אומר את זה אינסוף פעמים.
בעל הגן: אדם יכול לבחור רק בין דברים שהוא יודע.
חווה : אדם, אבל לא חווה ... וחוץ מזה, לומר לך את כל האמת—אני משתעממת.
בעל הגן: בחברתו?
חווה : בחברתו.
בעל הגן: כבר? אחרי שמונה ימים בלבד?
חווה : נדמה לי שאנחנו נשוּאים כבר חמש עשרה שנה.
בעל הגן: [צוחק] אף אחד בכל הגן כולו לא התלונן בפני שמשעמם לו ...
חווה : כי אף אחד לא יודע לדבר ואני יודעת לדבר ... וחוץ מזה—את כל החיה והבהמה והעוף, בראת רבים מאוד, ואותנו—רק שניים.
בעל הגן: פרו ורבו!
חווה : קל לומר. ועד אז?
בעל הגן: אפשר ליהנות מיופיו של הטבע.
אדם: [אל חווה] בהחלט!!
בעל הגן: [אל חווה] ראית כבר את הראם?
חווה : [בביטול] ראיתי.
בעל הגן: את הבהמות?
חווה : [בסרקזם] את כולן. באמת מעניין מאוד. את כל הגן אני מכירה, מן הפישון ועד הגיחון, מן החידקל ועד הפרת, שום דבר לא יכול להפתיע אותי.
בעל הגן: [מדליק את המקטרת] אבל יופיָים של הדברים האלה משתנה מרגע לרגע, אין אף רגע אחד דומה ...
חווה : [מצביעה על המקטרת] מה זה?
בעל הגן: מקטרת.
חווה : אפשר לנסות? [חווה לוקחת את המקטרת, לוקחת מציצה ומתחילה להשתעל]
בעל הגן: זה שכרה של הסקרנות.
חווה : [מחזירה לו את המקטרת וצוחקת] בכל זאת—זה טוב.
בעל הגן: את רואה? בכל זאת יש דברים שאת עדיין לא מכירה.
חווה : דברים שאתה שומר לעצמך.
בעל הגן: בואו איתי.
חווה : לאן?
בעל הגן: אני רוצה להראות לכם דבר שלא ראיתם מששת ימי בראשית.
חווה : פרי?
בעל הגן: אפשר לקרוא לזה גם כך. בעוד כמה דקות הלביאה תמליט שלושה גורי אריות, בפעם הראשונה בהסטוריה. אני עצמי סקרן להיות עד למחזה הזה.
חווה : [מאוכזבת] זה לא בשבילי. דייה לצרה בשעתה.
בעל הגן: [אל אדם] ומה איתך?
אדם: כן, אני אלך איתך.
חווה : [בלעג] עד סוף העולם!
בעל הגן: [שם את ידו על הכתף של אדם] את מפסידה מאורע הסטורי.
חווה : אל תדאג, הוא כבר יספר לי.
בעל הגן: דרך הדיבור ההמונית שלך מוצאת חן בעיני. [צובט אותה בלחי]
חווה : [סוטרת לו על ידו] תפסיק, באמת, אני לא ילדה קטנה. [בעל הגן ואדם יוצאים קוראת אחריהם] אדם! שתחזור מוקדם!
אדם: כן, יקירתי.