בראשית, המחזה
אהרון מגד
תמונה רביעית
[חווה מסתכלת על אדם שמתרחק עם בעל הגן ואומרת לעצמה] כמו ילד ואבא שלו. ברגע שהוא רואה אותו פניו משתנים וכל בטחונו חוזר אליו. איזה מסירות! [נכנסת פנימה ומתיישבת על הכיסא. שותקת ומסתכלת סביבה] נורא משעמם. [מפהקת] אילו אפשר היה לעשות משהו ... [מגלגלת תאנים בידיה] הצימחונות הזאת. וככה זה ימשיך מאה שנה, אלף שנה, חמשת אלפים שנה, עד אין סוף—בלי שום שינוי ... [שותקת ואחר כך פורצת בצחוק] אפשר להינות מיופיו של הטבע, הוא אומר! כמה, כמה אפשר להינות??? שוב אותה זריחה, שוב אותה שקיעה, נכון שיש שינויים מיום ליום, אבל מה זה כל כך מעניין? ציפורים, פרות, פרחים ... פרחים אני אוהבת, אבל כל זה ניתן בכמות כזאת, זה ממש מעורר בחילה... וכך עד אין סוף, זוועה!!
[מבעד לחלון נראה נחש. הוא מתקרב בשקט. חווה לא מרגישה בו. הוא גבוה, ארוך, צעיר, לבוש סוודר שחור הדוק, מכנסיים שחורים הדוקים, וגרביים שחורות. על ראשו—מצנפת שחורה. עיניו נוצצות בברק ערמומי]
הנחש: [על יד החלון] פססט, פססט ...
חווה : [מסתכלת בבהלה לעבר הקול] בחיי, נבהלתי!
הנחש: [צוחק] איננו?
חווה : יצא.
הנחש: עם הזקן?
חווה : אלא עם מי?
הנחש: אפשר?
חווה : [מושכת בכתפיה] לא אכפת לי ...
הנחש: [קופץ פנימה דרך החלון ומתיישב מול חווה] משעמם, מה?
חווה : לאו דווקא.
הנחש: מבלה יפה?
חווה : אוכלים ...
הנחש: בננות?
חווה : הכול.
הנחש: הכול????
חווה : כמעט ...
הנחש: [מסתכל בחווה בחיוך ערמומי] ראיתי אותך הבוקר ...
חווה : באמת? איפה?
הנחש: [קורץ לה] שם, על יד העץ ההוא ...
חווה : [נבהלת] לא!
הנחש: כן, כן! היה נחמד מאוד לראות איך התקרבת אליו, הסתכלת לכל הצדדים, ניגשת, חיבקת את העץ, הסתכלת למעלה, ופתאום, ברחת כאילו ראית שד [צוחק]
חווה : באמת הרגשתי כאילו מישהו מסתכל בי מבעד לענפים של העץ ... זה היית אתה?
הנחש: אהמ ...
חווה : אתה עוקב אחרי?
הנחש: לא בכל יום רואים יפהפייה כמוך בגן.
חווה : [מחייכת] איפה למדת להחניף?
הנחש: העיניים מלמדות את הלשון. גוף נהדר, ממש מושלם.
חווה : אוי, תפסיק ...
הנחש: בחיי! לא הייתי מאמין על הזקן שהוא מוכשר כל כך! איזה עבודה יפה—באמת כל הכבוד!
חווה : לא שמת לב עוד לפני ש ... אני באתי?
הנחש: הו, לא! זה משהו מיוחד ויחיד במינו. ממש פנינה בכתר הבריאה.
חווה : תפסיק להגזים, אחרת, אני אפסיק להאמין לך.
הנחש: גם אז תאמיני. אבל אני לא מגזים. את רוצה לשמוע משהו?
חווה : אם זה מעניין.
הנחש: ובכן,—לפני שאת הופעת כאן, היו ימים שחשבתי שאני אשתגע מרוב שיעמום. אלוהים אדירים, מה נחש כמוני יכול לעשות כאן בגן העדן הארור הזה? השלווה הנצחית הזאת! השלום הזה! זאב עם כבש, נמר עם גדי, פרה ודוב ... כל זה בית סוהר אחד גדול [בשקט ובאינטימיות] אומנם בית סוהר יפה, נהדר, עם כל הנוחיות, לא חסר כלום ... אבל בית סוהר, זה עדיין בית סוהר!
חווה : ממש הוצאת מילים מפי.
הנחש: אבל ברגע שאת הופעת ... הכל השתנה. פתאום הרגשתי מין התרגשות כזאת.. התרגשות בלתי פוסקת ... מין כמיהה כזאת ... מין געגועים כאלה ... מין כאב כזה ... מין אושר כזה ...—הכל יחד! כל יום הסתתרתי בין העצים ועקבתי אחרייך. ראיתי אותך מטיילת עם אדם שלובת זרוע, ראיתי אותך יושבת איתו על שפת הפישון, קופצת למיים ...
חווה : לא התביישת?
הנחש: לא, אני מודֶה. או שהייתי רואה אותך הולכת לבדך מוקדם בבוקר לקטוף פירות ...
חווה : מעניין שלא הרגשתי בזה.
הנחש: אני החלקתי. זחלתי על גחוני. בשקט בשקט בין העלים ... ידעתי שאני לא יכול להשיג אותך—אבל הכל השתנה. [צוחק] אפילו הטבע נראה עכשיו יפה בעיניי.
חווה : [בסרקזם] מה אתה אומר!!
הנחש: מוזר—אבל זאת האמת. הזריחות, השקיעות ...
חווה : מעניין מאוד ...
הנחש: הפרחים, הדבורים, הדשאים, הכל ... [מתקרב אליה ואומר בלחש] התחלתי אפילו לכתוב שירים ... [צוחק]
חווה : מעניין מאוד ...
הנחש: וגם לצייר ...
חווה : מה אתה אומר! עד כדי כך!
הנחש: [מוציא דף נייר מתוך הסוודר] ציירתי אותך יוצאת מן הנהר [מראה לה את הציור]
חווה : [מסתכלת בציור] כך אני נראית?
הנחש: בעיניי.
חווה : גוף יפה ...
הנחש: אף פעם לא ראית את עצמך?
חווה : רק במטושטש, במים, עלי להודות, דֵי משכנע.
הנחש: [מסתכל יחד איתה בציור] אבל לא מושלם. “חווה מתרחצת” אני קורא לזה. אבל אני צריך לעבוד על זה עוד הרבה. זה לא דַי אקספרסיבי.
חווה : על כל פנים דומה מאוד.
הנחש: זה החסרון! זה צריך להיות יותר מִדומֶה מאוד.
חווה : [מסתכלת בנחש בהערצה] אתה מדבר באופן כל כך בוהמי.
הנחש: אני רק חובב.
חווה : [בפינוק] אותי?
הנחש: אותך? כמובן. איך אפשר אחרת? עיניים כאלה, שיער כזה, צוואר כזה, חזה כזה ... כל הפיגורה ... [מקרב את פניו אליה ולוחש] למה לא קטפת?
חווה : [בבהלה] מה?
הנחש: מן העץ ההוא ...
חווה : אסור!
הנחש: מי אמר?
חווה : אדם, בשם הזקן.
הנחש: ואתם נשמעים לו בכול?
חווה : אנחנו אסירי תודה לו.
הנחש: בעד מה?
חווה : בעד החיים.
הנחש: אפשר ... אפשר לנסות פעם ...
חווה : לא. אסור, וזהו. לא כדאי לדבר על זה.
הנחש: אז אני אומר לך למה [קם ועובר לשבת קרוב מאוד לחווה] את מבינה ... הוא רוצה להרגיש שהוא השליט!
חווה : הרי ברור שהוא השליט! הוא בעל הגן.
הנחש: כן, כמובן, כמובן ... אבל איך להסביר לך ... תראי, הוא נתן חופש גמור לכל הבריות שבגן. את, אני, כל בעלי החיים, כולנו חופשיים בעצם לעשות כל מה שאנחנו רוצים. הוא לא מתערב. הוא, איך להגיד ... בעל אחוזה מאוד ליברלי ... בעל דעות מתקדמות מאוד. כבר בהתחלה הוא החליט להשליט את עקרון החופש בגן. הוא אמר לעצמו ... אני אתן להם הכול על חשבוני, חינם בלי עבודה, כדי שהם ייהנו מחייהם בלי שום דאגה, ואני אתן להם לעשות כל מה שהם רוצים ...
חווה : האם הוא לא עשה זאת מטוּב לב?
הנחש: כמובן, אני לא מכחיש! מטוּב לב הוא עשה זאת ... אבל תראי, מה נשאר לו עכשיו? הוא גמר את עבודתו. אין לו מה לעשות יותר. אפשר לומר שהוא בפנסיה. בעל אחוזה, פילנטרופ, פידגוג גדול, שלא נשאר לו מה לעשות אלא להתהלך בגן ולהסתכל על אחרים. כולנו חיים את חיינו כאילו הוא בכלל לא קיים ... בעצם, כאילו לא בזכותו אנחנו חיים כך בלי שום דאגה. הוא הולך ונשכח. הוא מיותר בשבילנו, הזקן הזה ... אבל הוא לא אוהב את ההרגשה שהוא מיותר. הוא לא רוצה להרגיש את עצמו מיוּתָר! הוא רוצה להיות השָליט! הוא רוצה שנדע שבזכוּתו בא לנו כל זה ...
חווה : בעצם, יש בזה מידָה של צֶדֶק ...
הנחש: אבל גם של רֶשַע! כדי שהוא ירגיש את עצמו כשליט, הוא החליט להטיל איסור, איסור כלשהו, לא חשוב על מה, לא חשוב למה, העיקר שיהיה איסור! [בקול, בפאתוס] בעץ אחד בגן אסור לנגוע.
חווה : ואין בפרי הזה משהו ... מסוכן?
הנחש: שטויות! לא הפרי חשוב לו אלא האיסור! איסור שלא חל עליו אלא רק עלינו. האיסור הזה מראה שיש לו יתרון עלינו, היתרון היחיד! [בחיוך ארסי] הה! כמה שהוא נהנה לראות איך שאת מסתובבת סביב העץ, איך שאת לא מעיזה לקטוף ממנו! הוא כולו מתרגש! ממש מתרגש, אפילו שפמו רועד ממש מרוב תענוג! תגידי לי, את לא חושבת שזאת התעללות?
חווה : אתה ... טעמת?
הנחש: פעם אחת? שלוש פעמים! מה אני אומר שלוש—חמש פעמים! חמש פעמים?—עשר, שתים עשרה! מי יכול לספור?
חווה : וזה טוב?
הנחש: מקסים! אלוהי! [מחבק את הכתפיים של חווה] רוצה?
חווה : לא, לא.
הנחש: פוחדת?
חווה : אדם לעולם לא יסלח לי.
הנחש: הוא יסלח, אל תדאגי הוא יסלח, הוא טוב לב מִדַי מכדי לא לסלוח. חוץ מזה - גם הוא יכול ...
חווה : אתה לא מכיר אותו. הוא נאמן לזקן ככלב.
הנחש: הוא לא יֵדע ...
חווה : אבל הזקן ... הוא רואה הכל ויודע הכל.
הנחש: אז מה—שידע!
חווה : הוא יעניש.
הנחש: [צוחק] יעניש? אותך? הוא אוהב אותך, הזקן האשמאי הזה! לא הרגשת שהוא אוהב אותך?
חווה : הוא אף פעם לא רמז לי.
הנחש: אילו היית רואה איך הוא מסתכל בך כשאת עוברת בגן ...
חווה : [צוחקת] באמת?
הנחש: בחיי! במו עיני ראיתי. הוא חומד אותך, ממש כפי שאת חומדת את הפרי האסור [צוחק] מידה כנגד מידה, מה? ... הוא יעניש אותך? תשכחי מזה! הו, איזה פרי זה ... [מקרב את חווה אליו]
חווה : תפסיק כבר [צוחקת. הנחש מסיר את המצנפת שלו ומוציא מתוכה שלושה תפוחים אדומים, ומגיש לחווה אחד מהם.]
חווה : [נדהמת] הו ...
הנחש: תריחי.
חווה : [מריחה] גן עדן!
הנחש: תתטעמי.
חווה : אתה.
הנחש: [נוגס בתפוח שבידו] קרה לי משהו?... לא קרה לי כלום!
חווה : [בצחוק] אני מתה לטעום.
הנחש: תתטעמי ולא תמותי.
חווה : לטעום?
הנחש: על אחריותי, עלי ועל ראשי.
חווה : [מסתכלת בתפוח בחמדה] לא תגלה?
הנחש: תמיד תוכלי לומר שאני פיתיתי אותך ..
חווה : רק קצת ... [נוגסת בתפוח ועיניה נפתחות לרווחה]
הנחש: איך זה?
חווה : אלוהי.
הנחש: עכשיו את רואה למה אני מתכוון? בעל הגן הנדיב שלנו, הטוב, היודע הכל—המציא לנו איסור להנאתו כדי שאנחנו לא נוכל להינות מן החיים עד הסוף.
חווה : [נוגסת בתאווה מן התפוח] נפלא. איזה עסיס! [אוכלת את כל התפוח ברעבתנות]
הנחש: [מגיש לחווה עוד תפוח] עוד?
חווה : [כמעט מעולפת] הו, לא ... זה מספיק ... האם גם אתה מרגיש כך?
הנחש: איך?
חווה : מין סחרחורת כזאת ... מין נעימות מתוקה כזאת ... אוי, מה קורה לי?
הנחש: בכל זאת קרה לך משהו?
חווה : [שמה את ראשה על הכתף של הנחש] אף פעם לא הרגשתי ככה ... הכל מסתובב סביבי ... כמו חלום [צוחקת] למה אני צוחקת כל כך?
הנחש: [מנשק אותה על פיה] איזה מתיקות!
חווה : לא פה, נחש ... [בקול חלש] אדם עלול להיכנס בכל רגע ...
הנחש: נלך?
חווה : לאן?
הנחש: לא חשוב לאן ...
חווה : תזכור שאתה פיתית אותי ...
הנחש: כמובן ...
[הנחש מרים אותה, תומך בה, ושניהם יוצאים חבוקים. שומעים ציפורים. אדם מתקרב. בידיו גור אריה].