בראשית, המחזה
תמונה חמישית
אדם: חווה? [נכנס ומביט סביבו] יצאה לטייל. [מתיישב על כסאו ומלטף את גור האריה] גור-אריה חמוד שלי ... איך העולם? יפה, מה? אתה לא רואה אותו עדיין? אין דבר, בעוד יום או יומיים תראה. תיהנה מן השמש, מן הטל, מן האור בין העצים, עולם יפה הכינו לך ... ואת חווה תְשמֵחַ כמובן, הלא בשביל זה נתן אותך לה הזקן במתנה ... בחברתך היא לא תשתעמם אף פעם, בזה אני בטוח ... היא תוכל ללטף אותך כל היום, גור אריה חמוד ... לא תנשוך אותה, נכון? ודאי שלא! ... מתנה יפה מצפה לה ... היא עדיין לא יודעת מה הזקן הכין לה ... תישן, תישן גור-אריה חמוד ... [אדם מביט אל השולחן ורואה מה מונח עליו: דף נייר, מצנפת, והתפוח האדום. בבהלה הוא מוריד את גור האריה לארץ, לוקח את הציור, מסתכל בו בכעס, לוקח את המצנפת, הופך אותה מצד לצד ואחר כך זורק אותה לארץ בכעס] הנבל! עד הנה הגיע! [לוקח את התפוח בידו. מהסס רגע, אחר כך הוא נוגס בתפוח והעוויה של בחילה עולה על פניו] הוא פיתה אותה, הערום! [יורק את התפוח מפיו וזורק את התפוח בכוח מבעד לחלון. אחר כך הוא לוקח שוב את הציור, מסתכל בו, וקורע אותו לגזרים בכעס גדול. [צועק] ארור! ארור מכל חיית השדה! [פונה אל החלון, בצעקת כאב] חווה! חווה! [פורץ בבכי] ידעתי שזה יקרה פעם ... ידעתי שזה יקרה ... [מתיישב על כסאו, ראשו בין ידיו. מבחוץ נשמעת שירת הציפורים. חווה מתגנבת בשקט אל הסוכה, נעצרת בפתח, ומסתכלת באדם. מראיה השתנה מאוד מאז שיצאה עם הנחש. בפניה רואים סימני חוויה סוערת מעורבת בהרגשת אשמה, או בושה. על שפתיה—אודם, מחרוזת של ביצי נחש על צווארה, צמיד של עצם על ידה, ועל זרועה ארנק מעור נחש. חווה מוציאה סיגריה ומדליקה לעצמה]
אדם: [אדם מרים את ראשו ורואה את חווה. הוא נדהם כשהוא רואה איך היא נראית. הוא מסתכל בה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה] את? [חווה לא עונה. היא רק מחייכת חיוך עצוב. אדם מתבונן בה ובוחן אותה מכף רגל ועד ראש בכאב] למה עשית לי את זה, למה??? [מצפה לתשובה, אבל חווה ממשיכה לשתוק] כל כך רע היה לך איתי?
חווה : [חווה מניעה את ראשה כאומרת “לא”]
אדם: אני לא מכיר אותך ...
חווה : [לאט ובעצב] אולי ... אתה רואה אותי עכשיו בפעם הראשונה.
אדם: האודם הזה על השפתיים ... הארנק ... המחרוזת ... למה הלכת איתו? למה?
חווה : היית נאמן מדיי.
אדם: לך?
חווה : לא, לזקן.
אדם: בגלל זה הלכת איתו?
חווה : אילו היית טועם מן הפרי, היית מבין ...
אדם: [בשאט נפש] מָוֶות!
חווה : אולי ... אבל איך נדע מה הם החיים?
אדם: [נבוך לרגע, ואחר כך בצעקה] אני אשוף אותו ראש, אני ... [בלחש מלא כעס] אני שונא אותו, שונא אותו עד מוות!
חווה : [בחיוך גדול] אה ... אז ... גם אתה טעמת ...
אדם: [אוחז את ראשו בידיו] הו, אלוהים אדירים!
חווה : אין דבר, עכשיו נוכל להסתדר גם בלעדיו.
אדם: [מסתכל בה בבהלה] תגידי, את השתגעת?
חווה : [בשקט] אני טעמתי דעת [אחרי רגע] וגם אתה.
אדם: [בכעס] אני לא אוכל לסבול את זה ... לא אוכל ... לדעת שאת ... צלע מצלעי ... איתו ... [צועק] עם הנחש הזה! הערום! הארור! הנחש הזוחל כגנב על גחונו! האורב לך בכל מקום, העוקב אחרייך כנבל, נבל עם מזימה בעיניים וארס בלשון ...
חווה : [בחיוך שקט] כך אני אוהבת אותך!
אדם: אותי?
חווה : כן. עם השנאה, עם הקנאה, עם תאוות הנקם ...
אדם: אני?
חווה : [ניגשת אל אדם ומתיישבת על ידו, שמה את ידה על כתפו] אתה מתפלא?
אדם: [מסיר את זרועה מעליו] תעזבי אותי!
חווה : עכשיו אתה גבר!
אדם: את מלאה חטא!!
חווה : אתה רוצה שאסיר את אלה? אין לי יותר צורך בהם [מסירה את המחרוזת מעל הצוואר וזורקת אותה החוצה דרך החלון. אחר כך את הצמיד, את הארנק].
אדם: אף פעם לא תוכלי לְהָסיר אותו מעלייך.
חווה : אתה טועה. הוא כבר איננו. הייתי מוכרחה לטעום פעם אחת, לטעום פעם אחת כדי לדעת.
אדם: [בקריאת כאב] אבל הוא ידע אותך!!
חווה : אוי, זה כל כך לא חשוב ... עכשיו אני יודעת את עצמי. אתה לא מבין? אתה לא מבין שקודם הייתי מלאה חטא ועכשיו אני נקייה? זה רדף אותי. לא נתן לי מנוחה. חייתי איתך—ולא חייתי איתך. זה משך אותי, כאילו נחש זחל בתוכי ...
אדם: אל תזכירי לי את שמו ...
חווה : שמו לא אומר לי יותר כלום ... אבל אתה כנראה לא תבין את זה לעולם.
אדם: את מה?
חווה : שהייתי מוכרחה לדעת כדי לבחור. שהייתי מוכרחה לטעום מן הרע כדי לדעת מה טוב. הייתי מוכרחה לבחור בך! לבחור בך מרצוני ... [שותקת, מסתכלת בו באהבה רבה] עכשיו אני מוכנה ללכת איתך עד סוף העולם. אפילו אל אותה מערה אשר מעבר לגיא.
אדם: [מתוך כאב] אבל עכשיו לא נהיה שם לבדנו! בשום מקום לא נהיה לבדנו! תמיד גם הוא, השלישי, יהיה איתנו. איך אני אוכל לסבול את זה? הוא ירדוף אותי! גם כשאעצום את עיני אראה אותו תמיד, אראה את השלישי אורב לך ... [שם את פניו בידיו ומתחיל לבכות]
חווה : [מחבקת אותו] גבר שלי, ילד שלי. כאילו נולדת מחדש בשבילי. אחר, אהוּב, חושק, שונא, מלא חטא [רואה את גור האריה] מה זה?
אדם: [מפנה אליה את ראשו, מפוייס] רק עכשיו נולד ...
חווה : [לוקחת את גור האריה בידיה] גור חמוד שלי! [אל אדם] ראית איך הוא נולד?
אדם: [מחייך] כן, בהרבה כאבים ...
חווה : [מלטפת את הגור] כאבים מתוקים בוודאי ... כמה שהוא רך ... כמה שהוא חמוד ... אלוהים ...איזה יצור חמוד ...
בעל הגן: [קולו של בעל הגן נשמע מרחוק] אדם
[הדים נשמעים מכל הכיוונים]
א-ד-ם, א-ד-ם.
[אדם וחווה נבהלים]
אדם: [ברעדה] זהו. ידעתי שזה יבוא.
חווה : נשתדל להיות אמיצים.
אדם: אולי נתחבא?
חווה : הוא רואה הכול.
אדם: [מסתכל בה] גם את מתביישת?
חווה : קצת, כאילו אני ערומה.
אדם: נאמר את האמת?
חווה : כן, אהוב שלי ...