בראשית, המחזה
אהרון מגד
תמונה שישית
[בעל הגן מתקרב בצעדים כבדים. אדם וחווה מתכווצים מפחד, בעל הגן נעצר בפתח ומתבונן בהם רגע ממושך בגערה אילמת]
בעל הגן: [ברשעות] מתוק? [מצפה לתשובה] מתוק מאוד ... [שוב בלעג] חבל לי עליכם, הייתם יכולים לחיות כאן עד בלי סוף ... על חשבוני, בלי לעשות כלום, בלי דאגה ... להֵינות מכל טוּב הגן עד עולם ... לא הייתי דורש מכם שום דבר ... שום שירות ... שום תַשלום ... אפילו לא תודה ...
חווה: [בלחש] רק שנשמע בקולך.
בעל הגן: [בלעג] שטויות! בעץ אחד מכל מליוני העצים שבגן ציוויתי עליכם לא לנגוע! מה? זה מחיר גבוה מדי בעד כל התענוגות שהכנתי לכם? בשביל מי אתם חושבים עבדתי שישה ימים תמימים? בשביל מי נטעתי את הגן הזה עם כל הנוחיות? בשביל עצמי? אני זקן מדַי. בגילי, יכולתי לחיות גם בתוך התוהו ובוהו. רק בשבילכם!
חווה: אני ...
בעל הגן: [מפסיק אותה, בכעס] שקט! אל תגידי לי שהנחש פיתה אותך. שום יצור בגן הזה עוד לא התפתה מבלי שירצה להתפתות. מתפתה רק מי שרוצה להתפתות. מכל העצים—עץ אחד ... עץ אחד ויחיד ...
חווה: למה נָטַעת אותו בכלל? לנסות אותנו? להתעלל בנו?
בעל הגן: כי נטעתי בגן את כל מיני העצים האפשריים, וזהו אחד מן המינים. ברור? היית מוכרחה לטעום ממנו?
חווה: [בשקט] כן. אבל מה שהיה היה. תגיד לנו כבר מהו העונש, הלא בגלל זה באת, לא?
בעל הגן: לא יהיה לך נעים לשמוע אותו.
חווה: נקבל את הדין. רק תגיד כבר!
בעל הגן: [בקול של פקודה] לפַנות את הגן תוך עשרים וארבע שעות!
חווה: [בשקט] עשרים וארבע דקות יספיקו לנו. [קמה ומושכת בידו של אדם] בוא, אדם, בוא נלך. [אדם לא זז. הוא מביט בכאב אל בעל הגן] בוא נלך, אתה לא רואה שהוא מחכה?
בעל הגן: שום אושר לא מצפה לכם שם ...
חווה: [בהתרסה, בדווקאות] חופש!! חירות!! זה לא מספיק?
בעל הגן: כן, ועבודה קשה.
חווה: זה יותר טוב מאושר של תלות. אנחנו לא רוצים שום חסדים.
אדם: ובשום איסורים.
חווה: בּרָאוו אדם! [מושכת את ידו] בוא, נלך.
בעל הגן: [מניע בראשו] הכל בגלל עץ אחד ...
חווה: אם תרצה, תקרא לו עץ הדעת. הרבה דברים אנחנו יודעים עכשיו שלא ידענו קודם.
בעל הגן: את החטא.
חווה: זה הרבה מאוד! [מתרחקת יד ביד עם אדם. תוך כדי הליכה היא מַפנה את ראשה לעבר בעל הגן] וגם את הכוח לעמוד נגדו! וגם את האהבה! וגם את הטוב! וגם את הרע! ואני לא יודעת עדיין מי יצטער יותר, אנחנו או אתה. בכל זאת, נהנֵית קצת מאיתנו, נכון? קצת. אלא שרצית שנחיה את חיינו בלי חטא. כמוך. כי אתה לא יכול לחטוא. כי אסור לך לחטוא. הכל היית מוכן לתת לנו, אפילו חיי עולם, רק שנהיה כבולים אליך בכבלי משי של חוסר חטא. בברית של צדקה חסרת טעם. ובכן—הפרנו את הברית. אתה מקנא בנו, לא? [בלעג] עולם שכולו טוב! איזה שיעמום! [שניהם מתרחקים]
אדם: [אל חווה, בלחש] אפילו לא אמרנו לו תודה.
חווה: [משתחווה באופן נלעג] תודה!
אדם: תגידי שלום ...
חווה: [משתחווה שוב באופן נלעג] ו-שלום!
[אדם וחווה יוצאים. בעל הגן עומד ומביט אחריהם בעצב. הנחש מופיע בשקט ונעמד על יד בעל הגן]
הנחש: [מסתכל אל עבר אדם וחווה שיוצאים מן הגן] חתיכה לא רעה, הה?
בעל הגן: [נדהם כשהוא רואה את הנחש על ידו] ארור! לֵך תזחל על גחונך!
הנחש: [מתעלם ממה שבעל הגן אומר] בכל זאת היה לך יחס מיוחד אליה ... תודֶה ... [באירוניה] כן, גם אליו, כמובן ...
בעל הגן: [מסתכל בו, מחייך לבסוף, בעצב] כמה כפויי טובה הם, ואני נתתי להם את החיים!
הנחש: לא ראית מראש שזה מה שיקרה?
בעל הגן: [בהרהור] בעצם כן.
הנחש: לא היית צריך לאסור. אילו לא היית אוסר, לא היו מתפתים.
בעל הגן: אתה רוצה לדעת את האמת? רציתי שיכירו גם את התענוג הזה.
הנחש: כמה שאתה ערום!
בעל הגן: לא כפי שאתה חושב. בכל זאת קיוויתי שהם יעמדו בניסיון, שלא יתפתו.
הנחש: ואז?
בעל הגן: כמובן שהם היו נשארים כאן לעולם ועד.
הנחש: יהיה משעמם בלעדיהם, מה?
בעל הגן: [נאנח] הה, כן, כן. מאוד משעמם! אני חושב שאלה היו ימי האושר היחידים שלי. חייתי את עצמי בתוכם. חייתי כל תנועה שלהם, כל התרגשות שלהם, כל אכזבה שלהם, כל סקרנות, אפילו את המלחמה עם הפיתוי. ועכשיו? לְמי נתתי עונש? להם? חיים סוערים יהיו להם. חיים קשים. חיים קצרים, אבל חיים מלאי עניין. חיים מלאי סבל וחטא, חיים מלאי שמחה ועצב. ופה ... עם מי אני נשאר?
הנחש: איתי.
בעל הגן: איתך? אני מכיר אותך. אתה תתגנב החוצה, אפילו על גחונך.
הנחש: אם תאסור עלי, כמובן.
בעל הגן: כן, אני אאסור עליך, ואתה תצא ותחזור ושוב תצא. כן ... אני דנתי את עצמי לבדידות עולם. [מוציא מטפחת מכיסו ומוחה בה דמעה]
הנחש: [מסתכל בבעל הגן] אתה בוכה?
בעל הגן: [מחייך] שטויות, התרגשות קלה של שעת פרידה.
הנחש: [מביט בבעל הגן] בעצם, אתה יכול עוד ללכת אחריהם.
בעל הגן: [מתאושש פתאום] ולהשאיר את הגן לשלטונך? לא! לא כל עוד אני חי! לא!
הנחש: אתה תסבול ממני ...
בעל הגן: אני יודע, וזאת הנחמה היחידה שלי ... הארס שלך יהיה פה הסם היחיד נגד השיעמום ... בוא נלך, שטן שכמוך!
[בעל הגן משלב את זרועו בזרוע הנחש. שניהם מתרחקים לעבר הגן. שומעים רק את ציפצוף הציפורים]