**** ברית שלום

ברית שלום הייתה תנועה יהודית שהוקמה (=שהקימו אותה) בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים. הקבוצה דגלה (=היתה בעד) בהקמת אוטונומיה דו-לאומית שבה יהיה לערבים וליהודים שוויון זכויות מלא תחת המנדט הבריטי. המטרה של התנועה היתה להביא להקמת מדינה דו-לאומית עצמאית בארץ ישראל. חברי ברית שלום ראו חשיבות לאומית רבה (=גדולה) גם בתחיית התרבות העברית וגם בתחיית התרבות הערבית , כדי ליצור הבנות שמבוססות על המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות.

מספר החברים בתנועה היה קטן. בין החברים והתומכים של התנועה היו אינטלקטואלים, עיתונאים ובעלי תפקידים בכירים (=חשובים) בהסתדרות הציונית. חלק מהחברים והתומכים היו היו הפילוסופים מרטין בובר שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית  יהודה מאגנס, שלמה זלמן שוקן מייסד עיתון הארץ, ועוד.

התנועה הזאת היתה גורם שוּלי בציונות. הקונגרס היהודי דחה את הרעיונות של התנועה. בניגוד לתנועת ״ברית שלום״, הקונגרס היהודי שאף להקמת מדינה יהודית ריבונית שלא תהיה תחת המנדט הבריטי.

התנועה התפרקה בשנת 1933 בשל (=בגלל) ההתנגדות החזקה כלפיה ביישוב היהודי, בשל עזיבה של חברים רבים ובגלל חילוקי דעות עזים (=גדולים) בין אלה שנשארו בתנועה. אחרי ההתפרקות של תנועת ״ברית שלום״ ובעקבותיה הוקמו מספר אירגונים שהיתה להם דגלו תפיסה דומה לגבי הפתרון של הסיכסוך היהודי ערבי.

צריך לציין שגם אצל הערבים לא הייתה נכונות לשתף פעולה עם התנועה הזאת. 

יש כאלה שרואים בתנועה הזאת את המבשרת של תנועות השלום הישראליות אחרי 1967.

לפי דעתם של חברי הקבוצה הם היו הציוניים האמיתיים. הם טענו שכִתבי הרצל מדברים באופן ברור ומפורש על דו קיום בין יהודים וערבים בארץ ישראל. הם גם טענו שהמנהיגים של התקופה השתמשו בכתבי בהרצל באופן סלקטיבי. הם ציטטו את דברי הרצל על בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך התעלמו משאר החזון של הרצל בקשר ליחס לבני המקום ולאומיותם (=הלאוּמיות שלהם).