*** דבר אל הקיר

כל מי שמבקר בשכונות החרדיות של ירושלים ובני ברק אינו יכול שלא להבחין במודעות הרבות המוּדבקות על קירות הבתים בעיקר בסביבות בתי הכנסת. מודעות אלה מכוּנות (=קוראים להן) “פשקווילים” והן מייצגות מגוון רחב של נושאים ומשקפות את הפנים המורכבות של החברה החרדית.

מה המקור של השם ״פשקווילים״?

ברומא, בסמוך (=על יד) לפיָאצה נָאבונה, נמצאת כיכר קטנה בשם פיאצה פאסקווינו. באחת מהפינות של הפיָאצה יש פסל של גבר חֲסַר גפיים (= בלי ידיים ובלי רגליים) ועל ידו יש חלק עליון חסר ראש של פסל אחר. המסורת המקומית מספרת על אדם ששמו פָּאסקווינו, איש חד לשון ומְהיר עט (=כותב הרבה) , שנהג להדביק מודעות סאטיריות אנונימיות נגד השליטים וראשי הכנסייה הקתולית על בסיס הפסל. שמו הפך לשם של הכיכר והפסל, והכתובות שכונו פָאסקווינטה התחבבו על האזרחים. במשך המאה ה-16 נָפוצָה (=התפשטה) התופעה בכל אירופה. מגרמנית מצא הפסקוויל, ככל הנראה, דרכו ליידיש, וממנה לשפה של היישוב הישן האשכנזי בירושלים.

בסוף המאה ה-19 נוצרו בירושלים של היישוב הישן האשכנזי תנאים כמעט אידיאליים לצמיחה של תופעת הפשקווילים. בהמשך, בתקופת המנדט הבריטי (1918-1948), הפשקווילים היו כלי נשק חשוב בידי הקנאים הקיצוניים נגד המוסדות הציוניים ונגד אלה ששיתפו איתם פעולה.

לשון הפשקווילים (=השפה של) משלבת  את שפת התלמוד עם שפת המשנה, שפת התנ״ך עם שפת האגדה, וכולן יחד יוצרות שפת רחוב ייחודית. הפשקווילים הם מסמך היסטורי-חברתי-תרבותי  והתוכן שלהם מראה, במידה רבה, תמצית של אירועים שליוו את היישוב היהודי במאה השנים האחרונות. חוקרים מתחומים שונים רואים בפשקווילים חומר חשוב מאוד, ששופך אור על היבטים שונים בחיי החברה החרדית, לרבות (=כולל) היחסים שלה עם החברה החילונית הסובבת אותה. במיוחד עסק בכך פרופ’ מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר אילן.

יש אספנים שאוספים את המודעות האלה. האספן הידוּעַ ביותר של הפשווילים היה זלמן פבזנר, שעזר לבנות אַרכיון שמְשמר את ספרות הקיר במדינת ישראל.