**** אחד אלוהינו
ליזי דורון
מתוך “למה לא באת לפני המלחמה”
ימים של סדר.
בכל חלון הֶחליף שָטיח את הווילון. על כל חבלי הכביסה, כמו גם על הַגדֵרות בחצרות הבתים, תָלו מזרונים ושמיכות. על הדשא היו כלי בית, ריח פריחת ההדרים נמהַל (=התערבב) ברֵיחות של מִברְשות הסיידים, והאוויר בשכונה היה מלא רֵיחות אביב וריחות של “אָמָה”, אֶקונומיקה, וסבון כביסָה.
“ככה זה, לפני פסח מתחדשים”, אמרו אלה שקיבלו את העבודה לכבוד החג בלי תלוּנות.
אחרים התלוננו על העבודה הקשה, ואמרו: “ממש קריעת ים סוף ויציאַת מצריים. זה פה, עכשיו וכאן”.
וכל אחד, כאילו היה זה מנהג, שאל את שכנו: “איפה אתם בליל החג השנה?” ולכולם נִברְאו פתאום אח או אחות, דוד או מַכָּר.
כשנשאלה הלנה אם גם היא מוּזמֶנֶת, ענתה תשובה אחת קבוּעה: “את הסדר אני עושה כאן ובכל מקום. עינייך הרואות (=אתה רואה) את ההֲכָנות”. והשואלים היו מבינים שהלנה עורֶכֶת (=עושה) ליל סדר עם המשפחה.
ערב ליל הסדר.
הלנה היתה מכינה את הבית למְאורָע. מְכבָּה את האור בכל החדרים, סוגרת את כל התריסים, מדליקה אור בחדר המדרגות מעל דלת הכניסה, נועֶלֶת את הדלת, ואותנו משאירה בפנים. כך יכלו השכנים להבין שאנחנו במקום אחר. לִפנות ערב, כשהיו מגיעים האורחים אל השכנים, היו האורות נִדלקים בבתים, ואל החדר החָשוּך שלנו היה נכנס אור מחדרים אחרים. חושך מצריים נִמהַל (=התערבב) בביתה של הלנה באורות מוּשאָלים מבתי השכנים.
אחר כך היתה פוסֶקֶת הֲלכות ברוּרות בנושא המזון, מצות, ביצים, כרפָּס, וכל מה שנדרש בהגדה (=כל מה שהיה צריך לעשות לפי ההגדה), הניחה הלנה בקערת הפסח, אבל בעניין המרור אמרה: “מרור אני כבר אכלתי בשביל שבעה דורות”, ומצאה לו תַחליף קבוע: פרוסת עוגה שאותה הֵניחָה (=שמה) כל שנה בקעָרָה.
“כשרה לפסח”, דאגה שאֵדע.
למען הסדר הטוב הבהירה הלנה, כבר מהתחלה, שאין לפתוחַ (=שאסור לפתוח) את הדלת לאליהו הנביא.
“אנחנו הרי יודעים”, אמרה לי ולעצמה, “שהוא ממילֵא אף פעם לא בא, ועל האפיקומן”, פָסקָה, “את ממילא מקבלת מתנה. את לא צרירה לגנוב. ואפילו אם תרצי, אין לך ממי”. בכל שנה קיבלתי מתנה על שלא גנבתי את האפיקומן.
אחר כך להגדה. הלנה קראה את ההגדה כהילכתה בגירסָתָה. בכל שנה עשתה בהגדה עריכָה חדשה: מחקה קטעים והדגישה אחרים, הכל בהתאם לנְסיבות ולתנאים.
“מה נשתנה?” שאלה את עצמה, וענתה: “הכל, הכל השתנה”.
והגביהה קולה “וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַנִּצְעַק... ומן המֵיצָר קראתיךָ יָה”. הלנה בכתה, כי בהגדה שלה, שלא כמו במצרים של אז, הוא לא שמע, ולהַרבּות לספר ביציאת-מצרים לא עמד לה כוחה.
“חובָה עלי לספר לך, אליזבת, ביציאת-מצריים, וכל שאַרבֶּה הרי זה משוּבָּח, למען תזכרי את יום צֵאתי ממצרים כל ימי חייך”.
ונהגה לספר ששם, בארץ זרה, בעיר גדולה, היה סדר אחר, ובראש השולחן ישב איש מכוּבָּד וחכם, דומה למשה רבנו וחכם כמו הרמב”ם, שעסק בתורה, למד והכיר את כל סודות ורָזֵי ההגדה, והיו לו אישה יפה ושבעה ילדים.
כולם היו מוּצלחים, בהירי עיניים ושיער, גבוהים ותמירים. דומים לגויים. כל אחד היה יכול להיות סופר, מַדעָן, חוקר. “כל אחד”, אמרה, “יכול היה להיות משהו ממש, את מבינה?” שאלה כאילו היתה זו קושִיָה בהגדה.
ואז בעיניים עצומות ראתה, כך ניתָן לשעֵר, הרבה מַראות. “הנה פֶּפָּה”, אמרה “פֶּפָּה הרופאה; הנה מֶנדֶל, מֶנדֶל הטייס; הנה שרה‘לה, שהיא יפה כל כך, ופרידה המורה הכי טובה.” פתאום נִראֲתָה מבוהלת ואף שעיניה היו עצוּמות, היתה אומרת: “אני כבר לא רואה, אני כבר לא זוכרת! מדוע הם לא גדלו? ומדוע אחרי כל כך הרבה שנים הם לא נִראים אחרת”?
כשהיתה חוזרת ופוקַחַת את עיניה, היתה ממשיכה ומספרת בקול מלא גַעֲגוּעַ: “אבא, זה שהיה כמו משה, כמו הרמב”ם, היה איש מיוחד. הוא אף פעם לא הִבחין בין טיפש או תם, רשע או חכם, הוא היה אוהב אדם, יותר מאלוהים, יותר מאלוהים”, חזרה והדגישה. “הוא אהב את כולם”.
והיתה מתנצלת: “אומרים שזו מצווה לשים מנה לכל דִכפין, אולי מישהו יגיע. הכיסא, הצלחת, המפית—אני יודעת, הם לא בגלל המציאוּת, הם רק בגלל האפשרוּת”. נֶאֶנחָה והשאירה לעצמה בתוך הכאב פתח קטן לתקווה. כך אל תוך הלילה, “והגדְת לבִתֵך ביום ההוא”, בין חלום, סיוּט, מציאוּת, צללים של נרות נשמה וקרני אור מבתי השכנים.
ובכל שנה בפיוּט הנודע “אחד אלוהינו ... ” היתה נֶאֱנַחַת ושואלת כמו בפִזמון חוזר: “למה לא שניים? למה לא שניים?” וגם היתה מסבירה את פֶשֶר השאלה: “כי זה שיש לנו טעה, ולא היה לו אלוהים אחר לתקן את השגיאה”. והוסיפה בכאב נורא: “חבל שרק אחד ולא יותר”.
אחר כך נדלק האור וחָסַל סידוּר פסח.
למָחֳרַת, היתה מספרת איזה ליל סדר נפלא חָגְגָה, וכמה מעניין היה לפגוש את כל המשפחה.
1990 - 1980
שנים אחר כך, לכל הזמנה, בכל שנה, היתה עונה: “ברצון אליזבת ובתודה. אבל את הֲרֵי יודעת שאני מוּזמֶנֶת, מְחוּייֶבֶת ולא יכולה”.
מכיוון שידעתי, באתי.
וכמו תמיד היה אור בחוץ, חושך בפנים, ואף אחד לא פתח את הדלת.
שאלות
1. איך היה אפשר לדעת בשכונה של ליזי, המספרת, שחג הפסח מתקרב?
2. מה האנשים בשכונה היו שואלים זה את זה בזמן הזה? מה היתה הלנה עונה על השאלה הזאת?
3. איך היתה הלנה מכינה את הבית שלה לליל הסדר? מה היה ההבדל בין הסדר של הלנה ומשפחתה לסדר של אנשים אחרים?
4. מה היה התַחליף של הלנה למָרור? למה היא לא השתמשה במָרור אלא בתַחליף? למה לפי דעתך היא השתמשה דווקא בתַחליף הזה?
5. מה היה המנהג בבית של הלנה בְּיַחַס לאליהו הנביא? למה לפי דעתך היה לה יַחַס כזה לאליהו הנביא ולמנהג של האֲפיקומָן?
6. מה זה ה”שם” שהלנה סיפרה עליו לבת שלה, ליזי? למה היא סיפרה לה על ה”שם” הזה דווקא בחג הפסח? מה הקשר בין ה”שם” של הלנה לפסח ולמצריים?
5. תסבירו למה הלנה הִתכַּוונָה כשהיא אמרה שוב ושוב “למה רק אחד”?
6. מה הלנה ענתה לשכנים שלה כשהם שאלו אותה איך היה ליל הסדר שלה? האם היא אמרה את האמת? למה?
7. בסוף הסיפור יש לנו קטע שמתחיל ב “1980 - 1990 “, מה המספרת רוצה לספר לנו בקטע הזה? למה היא הוסיפה אותו בסוף הסיפור?
8. מה אתם חושבים על הלנה? למה אתם חושבים שהיא חגגה את חג הפסח לא כמו כוּלם?
9. מה דעתכם על הסיפור? למה אתם חושבים כך?