****** אין אוטובוסים בשבת, החילונים אשמים
סקר הארץ, ראש השנה 2015
גדעון לוי

מעוּבָּד

הישראלים אוהבים לחשוב שהם חיים במדינה חילונית ושהם נאורים ומתקדמים. אך למעשה הם יודעים שהדת מלוָוה אותם בכל רגע - ודֵי טוב להם עם זה.

האם הישראלים רוצים לחיות בחברה דתית? במדינת הלכה? האם רוּבָּם חילונים וליברלים, כפי שהם מדמים לעצמם? האם מדינתם חילונית, כפי שהם נוטים לחשוב? דמוקרטית? היש בכלל דבר כזה, מדינה יהודית שצביונָה חילוני? בחברה הישראלית המבוּלבלת, התועה בדרכה, שחיה בהדחקה ומתנהלת בהכחשה – עדיין נשברים מדי פעם שיאים של סתירות פנימיות שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, ליַשֵב (=לפתור) אותן. במקרים רבים הן שוכנות (=נמצאות) אפילו אצל אותו אדם.

ככה זה עם חברה שאין לה מוּשג לאן פנֶיהָ, היא עוד לא יודעת  אפילו לאן היא רוצה להגיע: יהודית או דמוקרטית? מערבית או מזרח־תיכונית? וכמובן, חילונית או דתית? ככה זה עם חברה שמְמָעֶטֶת מאוד לעסוק בסוּגיות הגורליות הללו, אם בכלל. לעתים נדמה שהיא רק רוצה לאכול את העוּגה ולהותירה (=ולהשאיר אותה) שלמה, ללכת עם ולהרגיש טוב עם עצמה, כלומר בלי. שאם לא כן, איך להסביר את תוצאות הסקר הזה.

לכאורה התוצאות צלוּלות כבדולח וחדות כתער (=חדות כסכין) : הישראלים רוצים בהפרדת הדת מהמדינה, שהיא הבסיס לכל משטר חילוני ודמוקרטי. הנה רְאו (=תִראו) עד כמה רם וברוּר קולם:

61% מהיהודים במדינת ישראל אמרו שהם רוצים בנישואים אזרחיים, רק 31% מתנגדים;

58% מהיהודים רוצים אוטובּוּסים ורכּבות בשבת, רק 36% מתנגדים;

וכמעט מחצית מהיהודים־הישראלים (49%) אמרו שהם בעד נישׂוּאים חד־מיניים, רק 37% נגד, עם שיעוּר (=מספר) גבוה יחסית של נמנעים מתשובה (15%).

האזרחים הערבים, שהשפעתם על פני החברה הישראלית מבוּטלת (=השפעה קטנה מאוד מאוד), שמרנים ודתיים יותר: רוּבָּם לא תומכים בנישׂוּאים אזרחיים (64%) ומתנגדים ביתר שאת לנישואים חד־מיניים (83%). בתחבורה בשבת הם כמובן תומכים ברוּבָּם המכריע (=ברובם הגדול) (82%), מטבע הדברים.

אז איך אפשר להסביר את התוצאות הללו: רצון ציבּוּרי ברוּר ומתמשך, במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה לעילא (=לדוּגמא) – והרצון הזה, רצון העם, הווֹקס פּופּוּלי שלו, לא רק שלא מתממש, הוא לא התממש כאן מעולם. לא תחת ממשלות ימין ולא תחת שמאל, לא ממשלות חילוניות ולא ממשלות מעורבות. אף ממשלה, אפילו לא ממשלה אחת, לא קידמה את המדינה לקראת מימוּש השאיפות הללו לחילוניוּת ולהפרדה. למעשה מעולם אפילו לא ננקט (=נעשָׂה) אף צעד ממשי לקראתן, מעולם לא קם מדינאי בעל סיכוּי (=שיש לו סיכּוּי) אחד שהבטיח ברצינות לממשן (=לממש אותן). קול העם היה למרמס .על פניו האבחנה הזאת היתה צריכה להוביל למסקנה ברורה: לא דמוקרטיה ולא נעליים, רצון הרוב נִרמָס במשך שנים.

אבל האומנם זהו באמת רצון העם? הספק מנקר. אני רוצה להציע כאן תֶזה אחרת, גם אם קשה להוכיח אותה. רוב הישראלים רוצים לחשוב שֶהם חיים במדינה חילונית, שֶהם נאורים ומתקדמים מאין כמותם, שֶיש דבר כזה יהוּדית ודמוקרטית, יהוּדית וחילונית – אבל למעשה דֵי טוב להם במציאות הדֵי דתית שֶבה הם חיים. לא כוּלם, כמובן, אלא רוּבָּם.

וכי מהי חברה - שֶרוב בתיה מעוּטרים במזוּזות, כמעט כל בניהָ נימולים קרוב ללידתם, שֶחלק גדול מתושביהָ צמים ביום הכיפורים, שֶכמעט כל מכוניותיהָ שובתות ביום כיפּוּר, שֶבַּר מצוָוה חוגגים בכל בית כמעט, כולל עלייה לתורה, ומרבית קבורותיה הם טקסים דתיים, גם כשיש כבר אופּציָה חילונית – אם לא חברה דתית מאוד. מהי חברה שכזאת, שאין לה אח ורע (=שאין מדינה דומה לה) במערב? זוּלת (חוץ מ-) ארה”ב - שכותבת על שטרות הכסף שלה: “באלוהים אנו בוטחים” - אין עוד מדינה דתית כזאת, כישראל.

מוּתר להניח שחלק גדול מהישראלים, אוּלי רוּבָּם, לא מרגישים נוחַ להודות שהם חיים במדינה דתית, אפֵלה, שרבנים מלווים את חיי אזרחֶיהָ מלידה ועד פטירה, אבל למעשה זהוּ רצונם. הסיבּות לשמרנוּת הדתית הזאת מגוּונות: רגשות אשם נוכח הדורות הקודמים, רצון לשמר מסורת דתית, תרבּוּתית ולאוּמית, היעדר (=חוסר) צביון וזהוּת חילוניים מגוּבשים והמחשבה, הצודקת אולי, ש”יהודית” פירוּשה (=משמעוּתה) דתית.

תחבּוּרָה ציבורית—אוטובּוסים—בשבת

כך יוצא שהישראלים אומרים בסקרים ובהזדמנוּיות אחרות שהם רוצים אוטובוּס בשבת וכלוּלות (=חתוּנה) בעירייה, אבל הם לא עושים מאוּמה (=שום דבר) כדי לממש את שאיפותיהם. אולי הם לא רוצים באמת? אולי הם לא רוצים מספיק? אולי יש דבר העומד בפני הרצון, בעיקר כשהרצון מעוּמעם ומעוּרפל. נכון שהחברה האזרחית בישראל רחוקה מלהיות מפוּתחת וכמותה גם המחאה. אבל ספק אם זה מה שיכול להסביר איך  מפלגה שחרתה את המטרות הללו על דגלה לא הצליחה מעולם להפוך למפלֶגֶת שלטון. אפילו יָאיר לפיד כבר מצטלם בכיפה ובטלית.

רק אל תטילו (=תשׂימו) את הכל על המפלגות החרדיות. הן עשו כמיטב יכולתן (=הכי טוב שהן יכלו) - והיה מי שנכנע להן, והוא שנושׂא באחריות, לא הן. בגלל החילונים אין אוטובוּסים בשבת, נישוּאים אזרחיים או נישוּאים חד־מיניים - כמו שכולם אומרים שהם רוצים - כי החילונים הם הרוב. לא החרדים חייבים לתקן, בניגוּד לאמוּנתם, אלא החילונים. מאז דוד בן גוריון ועד בנימין נתניהו, אף אחד לא ניסה באמת. כן, באמת למה לא - נישוּאים אזרחיים זה סבָּבָּה, ורכֶּבת בשבת זה חיוּני, אבל לא בבית ספרנו, או לא עכשיו, או לא בכלל.

ככה זה בחברה שבה כל אחד יכול להיות בעד צדק חברתי ובעד הכיבּוּש באותו הרף עין (=באותו זמן); בעד זכוּיות הלהט”ב ובעד עונש מוות למחבּלים; בעד פֶמיניזם ובעד מעצרים מינהליים; נגד קיפּוּחַ המזרחים ובעד שנאת הערבים; בעד פתרון שתי המדינות ונגד פינוּי התנחלויות. ככה זה במדינה שהצביעוּת והמוּסר הכפוּל הם נרות לרגליה, ואבני היסוד של מהוּתה.