***** העם הנבחר, ראיון עם חייקה גרוסמן

ב-1948 התיישבה במקום הזה קבוצה מקרב (=מבין) שרידי הלוחמים במרד גטו ורשה. הם ביקשו (=רצו) לקרוא לקיבוצם ״לוחמי הגיטאות״. המוסדות המיישבים התנגדו. באותה תקופה רצה המימסד להבליט את היוצר והבונה ולטשטש את הנכחד (=מה שכבר לא קיים). אבל גיבורי המרד התעקשו לנצור (=לשמור) את זכרונותיהם והקימו מוזיאון. זיכרון יש לתחזק. זיכרון כפוּף להחלטה, מה ייזכר (=מה יזכרו) ומה יישכח (=מה ישכחו). מה נחליט לזכור ולשכוח כשאחרוני הניצולים לא עוד יהיו איתנו.
——-

—יש לי עוגה, אני חילקתי לילדים אבל השארתי אחד

—איזה עוגה זאת?

—עם פרג

—חווק׳ה, תגידי, אני אסתיר לך את המספר שלך עד היד.

—למה?

—כדי לבדוק אם את זוכרת אותו

—32291. יכולתי גם לשכוח

—באמת?

—אני זוכרת עכשו [את] מספר [ה]טלפון שלי. זה יותר חשוב.

—אתה אוהב פרג?

—אני אוהב את העוגות שאת עושה. תמיד אהבתי את העוגות שאת עושה.

—אתה יודע להתחנף

—זה המקצוע שלי

—תגידי חווק׳ה, מה את אומרת על המשלחות האלה לפולין? את בעדן?

—תראה, אני הייתי במשלחות הראשונות שיצאו ב-80, עוד לפני, ב-78. זה תלוי איך מכינים את המשלחות האלה. נורא חשוב. ומי נוסע, אם לא, זה כמו עדר, בגלל שזה דעת הכיתה או דעת הקהל. . תשמע, ראיתי תמונות שנורא הזדעזעתי מהם. ברחובות וורשה. בכל זאת זו מדינה, זה מארחים, הלכו עטוּפים בדגלים, [ה]דגל [ה]לאומי שלנו, בשחצנוּת, בהתנשאוּת, וחוזרים, ויש כאלה, וזה רע מאוד, חוזרים לא לאוּמיים, אלא לאוּמניים יותר. מה שעשו לנו, מוּתר לנו הכול.

—תגידי, כשלוחמי הגטאות עלה על הקרקע, היה קשה מבחינה כלכלית, הייתם אנשים צעירים

—ודאי שהיה קשה. לא היה כאן כלום. אפרופו זה, אני רוצה להגיד לך משהו. אני, כששואלים אותי, אני מספרת, אני מהראשונים, ואנחנו רצינו, היינו צעירים ואידיאליסטים, רצינו להקים (=לבנות) כאן חיים מחדש ואז, אז לא דיברנו ולא חשבתי אפילו על זה שבעצם פה חיו אנשים. פה היה כפר, סָמָרִיָה. אבל אנחנו היינו כל כך עסוּקים קודם בפצעים של כל אחד, זה היה טרי, וגם ברצון לחדש את החיים. אני זוכרת שלא חשבתי אז על זה. אבל עכשיו כשאני מדברת עם נוער, עם חיילים, עם כל אחד, עם כל אחד, עם כל קבוּצה, אני מזכירה את זה. לא צריך לשכוח שהיה דבר כזה, מלחמה עושה רע למנצחים ולמנוצחים. אני לא רוצה להיות אף פעם קורבן יותר, אבל אני גם לא רוצה לעשות אחרים לקורבנות שלי. זהו.