***** העם הנבחר, ירון לונדון מספר על ילדותו
שואה וגבורה
לעולם לא עוד
מצדה לא תיפול שנית
כצאן לטבח
אוי, הביטויים האלו טחנו את מוחי מילדותו, שוב ושוב רכבות אייכמן מנגלה
כשהייתי ילד שיחקתי ב״בנדורות״ ובא ביריון מהשכונה השנייה ובעט ברגלו בגולות וקללות הפכו לדחיפות ודחיפות לאֶגרופים ועד מהרה מצאתי את עצמי שוכב אפרקדן על הרצפה וחוטף מכות.
אבא שלי הביט עליי מהמרפסת, את זוכר את עיניו הקטנות כסיכות. הוא הביט ולא עשה דבר (=ולא עשה כלום). כשעליתי הביתה מתייפח (=בוכה מאוד מאוד) הוא לקח אותי בין ברכיו ואמר לי: ״אתה הרי ידעת שהדחיפות יתוּרגמו למכות. מה שהיית צריך לעשות זה לתקוף ראשון. לתקוף ראשון את מי שידעת שעומד לתקוף אותך. אם היה לך קרש ליד היד, היית צריך לחבוט (=להכות) בו בקרש״. זה מה שאמר לי אבא שלי והדברים האלה נחקקו כלקח בתודעתי. מי שעומד עליך לפגוע בך, הכה (=תַכֶּה) ראשון, הכה חזק, אל תהסס.