**** הקייץ של אביה פרק 1.1
הביקור של אמא במוסד
בשנה ההיא, במוסד ההוא, באה אמא לביקור רק פעם אחת.
אני זוכרת שזאת היתה הפעם היחידה, מכיוון שזה היה בחגיגת חנוכה ואני הייתי אנטיוכוס המלך ואמא הגיעה כמו שהבטיחה והביאה ממתקים בתוך קופסת נעליים ריקה. בקופסה היה שוקולד, סוכריות טופי, שתי סוכריות על מקל בצורת תרנגולים וחבילת ביסקוויטים עגולים. זאת היתה החבילה הגדולה ביותר שהיא הביאה. גם אחרי שכיבדתי (=נתתי) את הילדות בחדר נשארו לי ממתקים להמון זמן.
אני גם זוכרת את אמא צוחקת. זה היה באמצע ההצגה, כשנפל לי הכתר מהראש ואני צעקתי לעוּזי השמן שהיה המשרת שלי: “הכתר!” ודיברתי דברים שלא למדתי בעל-פה, אלא המצאתי במקום בו ברגע. הקהל השתולל מצחוק וגם אמא צחקה. לא חייכה, אלא צחקה ממש כאילו היתה בריאה ולא היו לה ה”בעיות שלה”.
אחר כך, עם גמר ההצגה הצטופפו כולם מאחורי הבמה לראות בן כמה הילד המצחיק שהיה אנטיוכוס וגילו להפתעתם, שבסך הכל זו אני, בת, ולא בן. וכולם אמרו: “איזה כישרון! ממש שחקנית!”
ואחרי שהחגיגה נגמרה אמא “תפסה טרמפ” עם אבא של ילד מקבוצה אחרת במכונית שלו ונסעה.
אחר כך היא שוב חלתה.
הבנתי שחלתה, כיוון שלא באה לביקור ולא כתבה אלי.
יום אחד קראו לי לחדר המנהל. “ירמיהו מחכה לך,” אמרו. “זה דחוף!!”
מפיו של ירמיהו שמעתי שאמא שוב חולה. “היא מאושפזת בבית חולים,” אמר. “היא בידיים טובות ואת יכולה להיות שקטה. מטפלים בה היטב. היא תבריא. אבל עד אז אנחנו נעזור לך. אם את זקוקה למשהו את יכולה לפנות אלי. הדלת תמיד פתוחה ...”
ירמיהו, מנהל המוסד, היה האיש שכולנו אהבנו. הוא היה גדול ורחב, עיניו טובות, ודיבורו שקט. הוא היה כמו אבא לכולנו. הדלת לחדרו היתה פתוחה, ותמיד אפשר היה לבוא לשוחח איתו. הוא ליווה אותי לחצר ואמר: “עכשו רוצי לחדר האוכל. תספיקי לאכול משהו.”
לא פניתי לחדר האוכל. לא רציתי לאכול, רציתי להיות לבדי וחשבתי, שכדאי למהר לחדר לפני שהבנות יחזרו מארוחת הצהריים. הייתי זקוקה לשקט. בדרך לחדר נזכרתי שלא שאלתי איפה אמא מאוּשפֶזֶת. חזרתי על עקבי. “איפה היא?” שאלתי. “הכתובת! אני רוצה כתובת, שאוכל לכתוב אליה.” ירמיהו היה קצת נבוך ואמר: “אני מצטער, עדיין אינך יכולה לכתוב אליה. חכי (=תחכי) למכתב ממנה. חכי ילדה. היא ודאי תכתוב ואז תוכלי לענות.” כמה רך הוא היה כשהוא אמר “חכי ילדה, היא ודאי תכתוב”.
אמא לא כתבה.
כל יום הייתי מחכה לחלוקת הדואר.
כשהדואר היה מגיע, הייתי עומדת קרוב לפוּעה, המדריכה שלי. תמיד העמדתי פנים שאני עסוּקה במשהו. לא רציתי שיבחינו בציפייה שלי. אבל מזווית העין הֵצצתי בשמות שעל המעטפות. הילדים האחרים שציפו כמוני היו מביעים את אכזבתם בקול “אוף, שוב אין מכתב בשבילי!” או “למה לא כותבים לי?” ואני בלעתי את האכזבה בשקט, תמיד בתוכי, ביני לביני ולא אמרתי מילה.
שאלות
מה היתה התגובה של הילדים והתגובה של אביה כשהם לא קיבלו מכתב מההורים שלהם?
מתי היה הביקור היחיד של אמא של אביה במוסד?
מה האמא של אביה הביאה איתה? האם היא הביאה הרבה או מעט (=קצת)? איך אנחנו יודעים?
אביה אומרת שאמא שלה ממש צחקה ולא סתם חייכה? למה אביה מציינת (לצַיֵין mark, note) את העובדה הזאת?
מי זאת פועה?
מי זה ירמיהו? מה אנחנו יודעים עליו?