**** הקייץ של אביה פרק 1.2
מכתבים מאמא
זה היה ט”ו בשבט כשחזרנו מהנטיעות של העצים החדשים. פועה ניפנפה במעטפת דואר ואמרה: “הפתעה! מכתב מאמא.” ואני, בידי הבוציות חטפתי את המכתב מידה ומיד התחלתי לקרוא.
פועה קראה לעברי: את תלכלכי אותו. תרחצי את הידים קודם.” התעלמתי מדבריה והתרחקתי מהמקום.
קשה היה לקרוא את המכתב. כתב היד היה מבולבל ולא ברור. רק בהרבה במאמץ עלה בידי (=הצלחתי) לפענח את הכתוב. המילים היו פזורות על פני הנייר ואני צירפתי אותן אחת לאחת ובניתי את המשפטים שאמא כתבה: “אני שוב חולה. לא לדאוג. טיפול טוב מאוד. אני אבוא, יהיה ביקור. אני אבוא לראות הילדה שלי. יהיה יפה ביחד. תחתבי הרבה.”
כך כתבה אמא” “תחתבי הרבה.” בדרך כלל הייתי מתקנת את שגיאות הכתיב שלה, אך הפעם לא טרחתי לעשות זאת.
היה זה אות חיים מאמא.
קראתי במכתב שוב ושוב, והוא הוּכתם (=התלכלך) באצבעותי המלוכלכות בבוץ. עם כל הצער על מצבה של אמא שמחתי במכתב הזה. חשבתי: הינה, לי יש אמא שכותבת אלי גם כשהיא חולה ורחוקה. ובמוסד יש ילדים רבים, יתומים מאב ומאם ואין אפילו מי שיכתוב אליהם.
מאותו יום ואילך כתבתי אל אמא הרבה. סיפרתי לה על הלימודים ועל הציונים הטובים שקיבלתי :תנ”ך, חיבור, טבע והיסטוריה היו המקצועות האהובים עלי. סיפרתי על הפריחה הצבעונית הנפלאה של הפרחים בגינה. כתבתי על הנעשה (=מה שקורה) בקבוצה שלי ועל דינה חברתי, שהוריה היו גרושים. אמא שלה, שנישאה (=התחתנה) מחדש, לקחה את דינה הביתה, וכעת יש בחדר שלנו חמש מיטות תפוסות ומיטה אחת פנוייה.
כתבתי מכתבים ארוכים בכתב-יד יפה וברור. אמא כתבה מעט. מכתביה הגיעו בערך פעם בחודש והיה לי לְמה לחכות. היה קשה. והעיקר—היו הפתעות. אמא צירפה לכל מכתב הפתעה קטנה, מעשה ידיה. פעם שלחה סימנייה לספר שעשתה מפרחים מיובשים שהדביקה בין שני סרטי צילום ורקמה סביב בחוטים צבעוניים. פעם צירפה מפית קטנטונת סרוגה ביד, ופעם שתי סיכות ראש יפהפיות מקושטות ברפייה ובחרוזים. “זה בשביל הסערות היפות שלך, ילדה שלי”. ה”סערות” אמא כתבה, ואני תיקנתי “שערות יפות, אמא, “סערות”, זה כשהרוח סוערת או כשהים סוער.”
לפי כתב היד שלה ניסיתי לנחש מה מצבה. כשכתב היד נעשה ברור וקל לקריאה הבנתי שמצבה משתפר. אבל היא לא רמזה אף באחד מהמכתבים מתי תצא משם. תמיד סיימה בתקווה שנתראה בקרוב ובנשיקות שפיזרה על הנייר. “זה בשבילך—הרבה נשיקות מאמא.” ואני הייתי מנשקת את דפי הנייר במקום שאמא פיזרה את נשיקותיה ואחר כך מצפינה את המכתבים בסלסילת הקש הקטנה, הסלסילה של אמא.
וכשהתקרב החופש הגדול של אותה שנה הודיעה לנו פועה, המדריכה שלנו, שתהיה מסיבת סיום גדולה של כל המוסד ונופיע בהצגה לפני ההורים והאורחים. היא חילקה את התפקידים ונתנה לי את התפקיד הראשי, תפקיד ההלך. בחזרות להצגה שרתי “על שפת ים כינרת ארמון רב-תפארת” ופועה ציינה שזה נשמע יפה ומרגש ובעיקר ששומעים כל מילה. ועוד הוסיפה פועה שצריך לקחת דוגמה ממני ואפילו יעל הקנאית אמרה שהשיר “יוצא לי יופי.”
בסוף החזרות להצגה פועה ליוותה אותי ליציאה ואמרה: “אני מקווה מאוד שאמא תבריא ותוּכַל לראות אותך בהצגה. היא תהיה גאה בך.”
בליבי אמרתי “הלוואי, הלוואי, למרות שידעתי שהסיכוי קלוש (=סיכוי קטן מאוד) ואסור לי לקוות יותר מדי.
שאלות פרק 1.2
1. הטקסט אומר: : התעלמתי מדבריה”. תסבירו מִמה אביה התעלמה ומה היא עשתה
2. מִמי היה המכתב? מה אביה אומרת עלָיו?
3. מה אביה כתבה במכתבים שלה לאמא שלה?
4. אביה אומרת: “לפי כתב היד שלה ניסיתי לנחש מה מצבה״ [של אמא] איך אביבה ניחשה ומה היא ניחשה?
5. בסוף הטקסט של 1.2 אביה מספרת על ההכנות למסיבת הסיום. מה זה “מסיבת סיום” מה היו התוכניות של המוסד ושל פּוּעָה?