**** הקייץ של אביה פרק 1.3
התפקיד של אביה בהצגה
ואז בבוקר היום הגדול, לאחר שתלינו את השלט “ברוכים הבאים,” הביאה פועה מהמחסן את התלבושות וחילקה אותן לפי התפקידים. לבנות מ”ריקוד הפרחים” היו התלבושות היפות ביותר. גם “העצים” היו יפים. אומנם השתמשו בהם בהרבה הצגות, אך בכל פעם שהיו צובעים אותם מחדש הם נראו ירוקים ויפים. חיכיתי בקוצר רוח (=בלי סבלנות) לתלבושת שלי, ולתדהמתי, הניחה (=שמה) פועה על כתפי מעיל בלוי (=ישן מאוד מאוד) שהיה גדול עלי, שמה איזה סמרטוט סביב לראשי, תקעה בידי מקל הליכה של סבא ואמרה: “יופי! זה נראה מצויין!” ואני רציתי בגד יפה ונקי. לא חשבתי שאֶעֱלֶה על הבמה בסמרטוּטים. ניסיתי למחות, להתווכח ופתאום נעלמה כל החנוּפה של פועה. היא היתה קשה, מרשעת כזאת, אני יודעת שעיצבנתי אותה, והיא התחילה לצרוח שהיא יודעת בדיוק מה ואיך צריך לעשות, ומי אני שאלמד אותה. לא יכולתי לשאת את הצעקות בנוכחות הילדים האחרים. ברחתי מהאולם והסתגרתי בשירותים, ושם בכיתי כדי שלא יִראו. (אותי אף פעם לא ראו בוכה.)
אחר הצהריים האורחים התחילו להגיע. אני אפילו לא יצאתי אל השער. לא רציתי להתאכזב. הילדים האחרים הצטופפו בכניסה למוסד ובצד שביל שמוביל מן הכביש הראשי אל המוסד. לאחר שהאורחים נפגשו עם הילדים והתכבדו במיץ ובפירות שהכינו לכבודם, הם התיישבו על הספסלים וחיכו לתחילת ההצגה.
התוכנית היתה מורכבת מפתיחה בביצוע מקהלת המוסד ולאחר מכן—ההצגה.
לבוּשה במכנסי-התעמלות כחולים ובחולצה לבנה עליתי לבמה עם חברי המקהלה לשיר את שיר הפתיחה, ואז ראיתי אותה, את אמא. היא נכנסה נושמת ונושפת, נדחקה בין השורות עד שמצאה לעצמה מקום והתיישבה. יכולתי לזהות אפילו מה לבשה: חצאית כחולה וחולצה לבנה עם נקודות כחולות. חולצה שכל כך אהבתי, כי היא הָלמָה אותה (=היתה יפה עליה) מאוד, אלא שכמו כל בגדי הקייץ גם לחולצה הזאת היו שרוולים קצרים ואני לא אהבתי שראו לאמא את המספר על היד.
כשראיתי את אמא בקהל,התרגשתי ובקושי זכרתי את המילים של השיר. וכשנעלמו לי המילים הנעתי את שׂפָתַי כאילו אני שרה, בעיקר כדי שפועה לא תרגיש, ואחר כך היו מחיאות-כפיים והייתי חייבת להתלבש במהירות בבגדי ההלך.