**** הקייץ של אביה פרק 1.4
אביה לא יכולה לשיר
רק נגעתי בבגדים, הרגשתי שאני לא יכולה! לא כך רציתי שאמא תִראה אותי. אפילו בעלי התפקידים הקטנים היו לבושים יפה יותר, ואני אעלה לשיר לבוּשת סחָבות (=סמַרטוּטים)? שמעתי את פועה צורחת:” תזדרזי גברת! מחכים רק לך!!” היא ניגשה אלי וסידרה את הבגד שלבשתי מעל למכנסי-ההתעמלות ולחולצה הלבנה. היה ברור לי שאני נראית כמו ערימת סמרטוטים מהלכת, ולא כמו ילדה בתפקיד ראשי ולא יכולתי לזוז. פועה דחפה אותי לבמה ואני עמדתי במרכז תקועה כמו גולם!
נחום, המורה למוסיקה, ניגן את הפתיחה פעמיים ועדיין לא הצלחתי להוציא צליל אחד מפי. פועה צעקה לעברי מן הצד: “תשירי, את שומעת? את הורסת הכל. תשירי!” ואני פחדתי ממנה, פתחתי את הפה וקול שבור יצא ממעמקי הגרון: “על שפת ... ים ... כינרת ...” לא יכולתי לשיר. דמעות החלו לשטוף את פני, וככל שניסיתי להתגבר ולהסתיר את הבכי, כן גבר צחוקו של הקהל, ופועה, מעוּצבנת בצד הבמה, קוראת לעברי ומנופפת בידיה” “תשירי, את שומעת, תשירי!” ואני במרכז הבמה, גורמת להם להשתולל מצחוק כאילו הייתי בדיחה. ועוד לפני שסיימתי ראיתי את אמא מזנקת (=קופצת) ממקומה בדרכה החוצה. המסכנה לא יכלה לשאת את הצחוק של הקהל ואת הבושה, הבוּשה שגרמתי לה.
כשירדתי מהבמה צרחה עלי פועה: “את הרסת הכל. איזה מין ילדה את? הרי אי אפשר לסמוך עליך”. ופתאום ראיתי את אמא עומדת לידי. מאז חנוכה לא ראיתי אותה. היא היתה יפה. נדמה לי שרזתה מאוד. אמא שאלה מה הבכי הזה ולמה אני עושה את עצמי לצחוק. “לא בשביל זה באתי”, אמרה. “לא בשביל לראות את הבת שלי עושה מעצמה בדיחה!” היא עמדה לידי ולא נישקה אותי. פתאום דחפה אותי בגסות ואמרה: “אלוהים, את כולך מלאה כינים! כל הראש שלך מלא!” ופועה אמרה: “שקט, בבקשה! אני מבקשת שקט! שתהיה פה דממה מוּחלטת!” ואמא אמרה משהו שלא הבנתי ונדמה לי ששמעתי גם מילים בפולנית, שתמיד הרגיזו והביכו אותי. היא אמרה לי להסיר את הסמרטוּטים מעלי ולבוא איתה. לא הבנתי בדיוק מה היא זממה (=רצתה לעשות), כי כל הזמן סיננה בין שׂפתיה מילים בפולנית. כל מה שהצלחתי לשמוע היה “כינים לבת שלי!! מה זה פה, מחנה ריכוז?” וכך, רותחת מכעס (=כועסת מאוד מאוד) יצאה לעבר המסדרון הארוך המוביל לחדרי המגורים. היא רצה כל כך מהר שבקושי יכולתי להשיג אותה. היא נכנסה לחדרי כמו סופה, פתחה את התא שלי בארון והתחילה לשלוף (=להוציא) מתוכו את הבגדים. אומנם לא היו לי הרבה בגדים, אבל יומיים קודם סידרתי הכל יפה, כדי שאם יתרחש נס (=אם יקרֶה נס) ואמא בכל זאת תגיע, היא תהיה גאה בי, ובתא המסוּדר שלי. אמא הפכה הכל. היא משכה את מזוודת הקרטון החומה שלי מעל לארון והשליכה (=זרקה) לתוכה את חפצַי. הבנתי שהיא לוקחת אותי מהמוסד והיתה לי בעיה!
במיטה, מתחת למזרון היה מוּצפן האוצר היקר לי ביותר (=האוצר הכי יקר שלי): המעטפה החומה שלי והיומן שניהלתי (=כתבתי) בשנה ההיא. פחדתי שאמא תגלה את המעטפה החומה. בפסח של השנה שחלפה (=עברה) הייתי בחופשה אצל אמא, ויום אחד גיליתי בארון את המעטפה הזאת חבוּייה מתחת לסדינים. היתה זו מעטפה חומה רגילה ובתוכה צרור תמונות. התמונות של אבא שלי. אמא שמרה אותן אצלה. אף פעם לא הראתה לי אותן. כשגיליתי את המעטפה פשוט לקחתי אותה ומאז היתה אצלי ולא היה לי בחיי דבר יקר ממנה. וכשאמא אמרה: “את לא חוזרת למקום הזה” ועוד כמה דברים שאנשים אומרים כשהם כועסים, אמרתי לה: “אמא אני צריכה פיפי, חכי (=תחכי) לי כאן.” רצתי לחדר, שלפתי את המעטפה ואת היומן מתחת למזרון, השתהיתי (=חיכיתי) עוד רגע, הצפנתי את האוצר שלי מתחת לגופייה וחזרתי, מנערת את כפות-ידי כאילו זה עתה (=רק לפני רגע) שטפתי אותן במיים.
שאלות על פרקים 1.2 עד -1.4
1. איך אביה קראה לבגדים שהיא קיבלה מפועה להצגה? מה היו הרגשות שלה כּלַפֵי הבגדים האלה, למה?
2. למה לפי דעתכם אביה לא הצליחה לשיר?
3. אילו אתם הייתם פועה מה אתם הייתם עושים במִקרֶה (case, incident) הזה?
4. מה אתם יודעים על היחסים בין אביה למדריכה שלה פועה מהפרקים 1.2-1.4
5. תכתבו מה לפי דעתכם עבר בראש של אמא של אביה מהרגע שהיא ירדה מהאוטבוס (סוף קליפ 1) ועד כשהיא ראתה שהבת שלה שהיתה על הבמה לא מצליחה לשיר (קליפ 2). (שימו לב שאתם כותבים על מה עבר בראש של האמא ולכן אתם חייבים לכתוב בגוף ראשון)