**** הקייץ של אביה, פרק 2.1
מהמוסד למושבה

את הדרך מהמוסד הביתה לא אשכח. היה עלינו (=היינו חייבות) ללכת ברגל כברת דרך ארוכה עד לתחנת האוטובוס שעל הכביש הראשי, ועמדה בינינו שתיקה נוראה. לאחר הסערה שפרצה במוסד ברגע שאמא גילתה את הכינים בראשי, היא התכנסה בתוך עצמה ולא החליפה איתי אף מלה אחת.

גם כשהמתנו לאוטובוס לא התקרבה אלי, ואני כל-כך רציתי לחבק אותה, כי לא ראיתי אותה מאז חנוכה. ידעתי שבמשך כל התקופה שחלפה היתה חולה וסבלה מאוד. בגלל זה לא באה אף פעם לבקר אצלי. כשהגיע האוטובוס עלתה אמא ראשונה ושילמה לנהג ואני מאחוריה. האוטובוס היה כמעט ריק לחלוטין. היא התיישבה בירכתי האוטובוס ואני רציתי לשבת לידה. ואז אמרה: “יש די מקום. שבי (=תֵשבי) שם, ליד הנהג”! ישבתי. לא רציתי להרגיז אותה. אסור היה להרגיז אותה. היא היתה עצבנית וזה לא טוב בשבילה להתרגז.

בשעת הנסיעה למושבה חנקתי בכי נורא שהשתולל בתוכי ורצה לפרוץ החוצה. נשכתי את שפתי, שרק לא אבכה לפני שנגיע הביתה! בידי לחצתי על גופי והרגשתי במעטפה וביומן הצמודים אלי. ישבתי מאחורי הנהג, דבוקה לחלון המאוּבק. מדי פעם הצצתי במראה שמעל לראשו של הנהג וראיתי את אמא. היא לא הבחינה במבטים ששלחתי לְעֶברה. היא כאילו שכחה שאנחנו יחד. לא הבנתי למה הכעס הזה עלי, גם לא יכולתי להסביר לה שאני לא אשמה ואפילו לא ידעתי שיש לי כינים.

בתחנה המרכזית שבמושבה ירדנו מהאוטובוס, עדיין שותקות, ועד שהגענו הביתה לא החלפנו מלה זו עם זו.

היה כבר ערב. אמא הדליקה את האור, השליכה את התיק שלה ואת המזוודה שלי על המיטה ומיד פנתה לחדר האמבטיה. היא חזרה משם עם גיגית גדולה מלאה מי סבון, והעמידה אותה על הכיסא, ציוותה עלי להתכופף ולפני שהבנתי מה קורה הרחתי ריח חריף של נפט. ניסיתי להפנות את ראשי הצידה אך אמא לא הרפתה מהראש, ונשארתי כפוּפה על-גבי הגיגית, שואפת את ריח הנפט השנוּא עלי. עודי כפופה ומנסה לאטום את האף כדי שלא לנשום את הריח הנורא, ראיתי קווצות שיער נושרות לתוך הגיגית. הן צפו במים, ואז הבנתי — זה השיער שלי. אמא גוזזת לי את השיער ואני לא יכולתי להתגונן. בתוך דקות ספורות היתה הגיגית מלאה בקווצות שיער. אמא גררה אותי לאמבטיה ושטפה את ראשי במים זורמים כשהיא אומרת: “גמרנו עם כינים. לילדה שלי לא יהיו כינים ...אני יודעת טוב מאוד מה זה כינים”!