**** הקייץ של אביה פרק 2.2—הקייץ ההוא עמד כולו בסימן הקרחת
בחדר האמבטיה, מעל לכיור היתה קבועה מראה שהיתה סדוקה (=שבוּרה) בצדדים וזרועה נקודות שחורות. התרוממתי על קצות אצבעותי כדי לראות כמה גזרה אמא. לתדהמתי (=הייתי מוּפתעת), גיליתי שאני קֵירחת! אמא פשוט גזרה הכל בלי רחמים! נותרו (=נשארו) פנים בלי מסגרת, פנים מכוערים. פרצתי בבכי (=התחלתי לבכות) נורא וצעקתי על אמא: “למה, למה עשית לי את זה”? למרות שידעתי שאסור להרים קול (=לצעוק) על אמא , ולא רק מפני שזה חוסר נימוס, אלא, בעיקר, משום שצעקות עלולות (=יכולות) לגרום לה שתתחיל לצרוח. אסור שזה יקרה. הרי זאת אחת הבעיות שלה, ההתפרצויות, ועלי לעשות הכל כדי למנוע אותה מלהתפרץ. והנה אני צורחת ומשתוללת ואמא רק ממלמלת: “זה ...יגדַל זה בסדר, ככה טוב! את תִראי שזה יגדל”!
אינני יודעת כמה שעות נמשכה ההשתוללות שלי. אני יודעת שנרדמתי לבושה באותם מכנסי-ההתעמלות וחולצה לבנה שבהם הגעתי מהמוסד. אמא כיסתה אותי בסדין וכשהתעוררתי בבוקר אמרה: “הנה, הכנתי לך כובע וכמה מטפחות ראש. כל יום תחליפי. את יפה גם ככה”.
את המראה היחידה, זו שבחדר האמבטיה, היא כיסתה בחלוק שלה. “לא צריך להביט עכשיו,” אמרה. “השיער יצמח ותהיה לך הפתעה”.
הבנתי שאת הנעשה אין להשיב (=אי אפשר לשַנות) כעסתי על אמא; שנים לא סלחתי לה על כך, משום שהקיץ ההוא עמד כולו בסימן הקרחת. (= הדבר הכי חשוב היה הקרחת) שנאתי את עצמי. כל מגע יד בראשי הקירח עורר בי חלחלה. ימים ארוכים לא יצאתי מפתח הבית. התביישתי לְהֵירָאות כך, מכוערת.