**** הקייץ של אביה פרק 3.1
חנות הבדים ״שיק פריז״

בבוקר שלמחרת הלכתי עם אמא ל”סידורים”.  היא היתה זקוּקה לכפתורים ולחוטי תפירה לעבודה ואמרה שאנחנו הולכים למושבה, למרות שגרנו במושבה.  כך אמרו כולם.  מי שיצא מהבית ועבר את “גן המיַיסדים” אמר שהוא הולך למושבה.

מרכז המושבה היה שונה מהשכונה שלנו.  את “גן המיַיסדים” הקיף הרחוב הראשי ובו היו החנויות היפות, חנויות הבגדים והנעלים, הצלמניה של בֵּן-חָנָן, חנות הצעצועים והספרים “הכל לנוער” – שאמא התעקשה לקרוא לה “כל לנוי” – וכמה קיוסקים.  היתה שם גם חנות בדים ענקית “שיק פָּריז” ובית-קפה “גינָתי”, שבחזיתו מכרו גלידה ובפנים, מוּסתר מעין הרחוב, בתוך גן יפהפה, היה בית-הקפה.  אמא אמרה: “המקום הזה אֶלֶגַנטי מאוד.  אירופה ממש”.  ואני לא הבנתי לְמה היא התכוונה.

חנות הבדים “שיק פריז” הצמוּדה לבית-הקפה היתה מפוּצלת לשני מדורים (=חלקים), מדור הבדים ומדור הסִדקית, שקראו לו הגלנטריה.  אמא אהבה לבוא לחנות, למשש את הבדים הרכּים, להציץ בעיתונים המצוּיירים ולראות את הדוגמאות האחרונות מפריס.

גברת מָרישה, בעלת החנות, חיבבה את אמא.  היא היתה אשה גדולה וחביבה, גברת מָרישה, וכשאמא באה היא היתה מתפנית רק אליה.  היתה קוראת לבעלה שיטפל בלקוחות האחרים, ואילו היא היתה כוּלה של אמא.  הן דיברו ביניהן בפולנית, וגברת מָרישה היתה מוציאה סחורה “מיוּחדת” שהניחה בצד או מורידה גלילי בד גדולים ממרומי המדפים במוט (=מקל) עץ דק וארוך שוָו מִמתכת בקצהו.  כשהיה הגליל בידיה היתה משליכה על כתפיה של אמא יריעה ארוכה של בד ואמא נראתה בה תמיד מַלכותית.  גברת מרישה היתה סופקת כפיים, ומשמיעה קולות (=עושה קולות): “אוֹי” ו”אַי” ו”אוך”, וכל זה כדי להסביר לאמא שהבד פשוט נהדר, והיא מוּכרחה לקחת חתיכה ולעשות ממנה “משהו” ... ואמא היתה משתחררת מיריעת הבד, מתנצלת בעדינות ואומרת “אולי פעם אחרת” ויוצאת מהחנות לאחר שעה ארוכה (=אחרי הרבה זמן), עם קומץ (=קצת, מעט) כפתורים וחוטי תפירה.