**** הקייץ של אביה פרק 3.2
מה שדודה אליס סיפרה לאביה על אמא שלה
באותו בוקר, כשיצאתי עם אמא שיחקו הילדות של הֶלֶר בחצר. כשחלפנו על-פניהן הפסיקו את משחקן וציחקקו (=צחקו) לעברי. שמעתי אותן לוחשות “גַערַה, גַערַה” – כך כינו אז בעלי קרחות (=אנשים שיש להם קרחת) – “גַערַה” – אבל יותר מהכינוי הזה הרגיזה אותי המילה “פַּרְטִיזוּנְכֶה”. כך כינו את אמא בשכונה, כי היה לה מספר על היד, וידעו שהיתה גיבורה אמִיתית ועשתה מעשים שהצילו אנשים רבים אחרים.
אמא כמעט לא דיברה על זה. אבל אני שמעתי על כך מדודתי אליס. פעם, כשישנתי אצלה היא סיפרה לי על אמא דברים שלא ידעתי. היא סיפרה איך אמא, שהיתה יפהפיה הצליחה להעֲרים על החיילים הגרמנים. “היא פשוט בילבלה אותם עם היופי שלה,” אמרה אליס וסיפרה איך אמא החדירה (=להכניס) חומר-נפץ לתוך רכבת עמוסת נשק ופוצצה אותה. “השמיִם היו שחורים מענני העשן שהיתמרו (=עלו למעלה למעלה) מעל לרכבת ההרוסה,” אמרה אליס, “ולפרטיזנים היה יום חג”. המחשבה שאמא שלי היתה אמיצה הציפה אותי בגאווה, והעובדה שאמא הפכה את השמיִם שחורים שיעשעה אותי. באותו לילה סיפרה לי אליס, שכעבור זמן נתפסה אמא עם קבוצה של פרטיזנים ונשלחה למחנה-ריכוז, ושם (=שמו) את המספר בזרועה. “הם עינו אותה, הגרמנים. עד היום אני לא מבינה איך הצליחה לעמוד בכל מה שעבר עליה ..”. וכשאמרה את הדברים האלה, אליס מחתה דמעה (=היא ניגבה דמעה שהיתה על הלחי שלה).
ובשכונה קראו לה “פרטיזונכה”.
בכינוי הזה, “פרטיזונכה”, היתה נימת בוז, משהו כמו “משוגעת”. אמרו שכל הבעיות של אמא הן מהמלחמה ומהגרמנים, ובגללן היא מתפרצת.
אמא לא השגיחה (=לשים לב) כלל שמדברים עליה או שבזים לה. היא היתה מתנתקת מהכל, כאילו היא איתנו ולא איתנו. היו שעות שהעינים היפות שלה, שהיו שחורות וגדולות מאוד, היו נעשות מזוּגגות, כאילו היו עשוּיות מזכוכית. מבטה היה נתקע בחלל, כאילו ראתה דברים שאני לא ראיתי. זה היה מבט מפחיד, אבל מסקרן, כי תמיד רציתי לדעת מה היא רואה לנגד עיניה. פעם, כשהעינים הענקיות שלה נתקעו בחלל העזתי לשאול. אמרתי: “אמא! אמא”? ונגעתי בה, כאילו הערתי אותה מחלום. ביקשתי שתגיד לי מה ראתה, במה הביטה. היא מילמלה משהו שלא הבנתי והוסיפה: “שום דבר, שום דבר,” ולא פירשה.