**** הקייץ של אביה פרק 4.1
בחנות המכולת של אלטמן (המשך)
כבר בכניסה לחנות ידעתי שלא כדאי להיכנס. ראיתי את מירה וחדווה התאומות בחוץ, וידעתי שאמא שלהן בפנים. למרות שהפצרתי באמא להמתין (=לחכות) בחוץ, כי ידעתי שאמא של מירה וחדווה מעצבנת אותה, היא נכנסה ואני בעקבותיה.
ואז היא התחילה עם המאוורר והיו מבטים לא נעימים. וגברת אברהמסון, גם היא היתה שם, לבוּשה “טיפ טופ”, כמו שאמא אומרת. היא חבשה כובע (=לבשה כובע) קש גדול עם פרח ענק, פרח משי בצבע חום ובז’. אני לא הכרתי פרחים מוזרים כאלה. על ידיה היו בכפפות לבנות עשויות תחרה, ואפילו כששילמה לחיים אלטמן לא הסירה אותן מידיה. כשדיברה אמא על המאוורר הסתכלה בה בה גברת אברהמסון במבט של נְזיפה ואמרה: “הֶניָה, למה כל דבר מפריע לך? רק לך”? ובחנות השׂתררה (=היתה) מבוכה גדולה. אני ניסיתי למשוך את אמא החוצה ופתאום נתקלתי בו, בשכן החדש. מיד הבחנתי שהוא שונה מהאחרים. הוא היה לבוש חליפה אפורה יפה, חליפה של חתונות. לראשו היתה מגבעת (=כובע) אפורה והיה לו שפם דק ומשקפים עם מסגרת דקיקה מוזהבת. כשהוא נכנס השׂתרר (=היה) שקט במכולת. חיים הסביר לו פנים (= היה נחמד אליו) ואמר: “שלום, אדוני, אני מיד מתפנֶה אליך..”.
“אדוני”, במכולת של אלטמן? בדרך-כלל היה חיים פונה ללקוחות ב”מה לתת”? או “מה עוד”? “ווּס נוֹך” כינו אותו השכנים מאחורי גבו, כי “ווּס נוֹך” פירושו ביידיש “מה עוד”. ופתאום – “אדוני”?!
ואז אמר חיים: “זהו אדון גַאנְץ, השכן החדש,” והוא, אדון גַאנְץ, הניע קצת את ראשו, הביט סביב ואמר בחצי-פה: “נעים מאוד”, ואז הבחנתי שהוא מביט באמא. הוא פסח על גברת אברהמסון ועל שרה, אימן של התאומות והביט בה, באמא שלי. הוא הרים את המגבעת (=הכובע) שלו ואמר: “גברתי”! ואמא החזירה לו מבט שלא הכרתי ולא יכולתי לפענֵחַ (=להבין מה הוא אומר). נכון שאמא היתה יפה מאוד, ושונה מהנשים האחרות שבשכונה, אבל המבט שהם נעצו זה בזה הטריד אותי. פתאם עלה בדעתי שאולי הם מכירים זה את זה. אולי נפגשו פעם? למה חשבתי ככה אינני (=אני לא) יודעת. עד היום אין לי הסבר לתחושה (=הרגשה) המוזרה הזאת, שאמא וגאנץ נפגשו בעבר.
גַאנְץ! גַאנְץ! אדון גַאנְץ! מדוע הוא התחיל לרדוף אותי איני (=אני לא) יודעת. דמותו לא הניחה לי (=עזבה אותי), ובלילה כשאמא כבר ישנה שלפתי את המעטפה החומה, פרשתי (=שמתי) את התמונות והבטתי בהן היטב. אכן (=באמת) היה משהו דומה לגַאנְץ בתמונות של אבא! השפם, החליפה, המשקפיים. בדמות שבתמונות היה דמיון לגַאנְץ. מאותו רגע הטרידה אותי המחשבה שאדון גאנץ ואני קשוּרים. איך? באיזה קשר? הייתכן (=האם יכול להיות) שאדון גַאנְץ הוא אבא? הרי אבא מת. ואולי זה לא נכון. אולי באמת אנשים אינם מתים לפני שנולדים הילדים שלהם? הרי הסיפור שאבא מת לפני שנולדתי לא התקבל על דעתי אף פעם. אני זוכרת, כששאלתי את אמא בפעם הראשונה איפה אבא שלי, היא אמרה “מת מזמן, לפני שנולדת..”. ולא חזרה עוד על כך.