**** הקייץ של אביה פרק 4.2
אביה ומשפחת גנץ
כעת חשבתי שאולי נפלה טעות (=קרתה טעוּת). אולי אבא שלי רק נפצע, ובטעות חשבו שהוא מת, ואולי הוא התחבא באיזה מקום ועכשיו חזר כדי לראות אותי, כדי לראות את אמא. הוא חזר אמנם בצורה קצת מוזרה, עם אשה ושני ילדים, זה נכון, אבל עובדה: הארון המגולף בדירתו דומה לארון שבצילום. גם בפנים היה דימיון ללא צל של ספק, והעיקר – המבטים שנעץ באמא בחנות. בין אנשים נעץ בה מבטים! התחלתי לעקוב אחרי גאנץ. השתדלתי לראות אותו הרבה ככל האפשר (=כמה שאפשר יותר). היתה לו בת בשם מאשה. חיוורת ומתולתלת עם עינים כחולות. אני חיכיתי עד שהיא יצאה מהבית והצעתי לה שנשחק ביחד. עד אז לא הצעתי חברוּת לשום ילדה. אבל אני רציתי לחדור (=להיכנס איכשֶהו) לשם, לתוך הבית, לראות אותו שוב ושוב, ומאשה נפלה בפח שטמנתי. היא הזמינה אותי אליה הביתה וראיתי את אמא שלה.
כבר בפגישה הראשונה לא סבלתי אותה. היא היתה שמנה והסתובבה בבית מיוזעת (=מזיעה) בחלוק פרחוני והחזה שלה הציץ תמיד מפתח החלוק. היו לה גלגלים בשיער והיא דיברה בקול רם ולא נעים.
לימים התחילו לבקוע (=לצאת) קולות מריבה מהבית שלהם. הם צעקו זה על זה, אדון גאנץ והיא. אדון גאנץ המנומס והיפה צועק, ולי היה ברור שהוא שׂונא את אשתו ובא לשכונה שלנו כדי להיות קרוב לאמא שלי, שאותה הכיר קודם. ואולי לא סתם הכיר – אולי זה היה משהו רציני הרבה יותר? אולי.
לפעמים, כשהייתי שומעת אותם רבים הייתי נעמדת בין השיחים מתחת לחלון שלהם. התכופפתי כדי שאיש לא (=שאף אחד לא) יבחין בי והקשבתי. רציתי לשמוע הכל.
הם רבו הרבה והשכנים החלו (=התחילו) לרכל. ואמא אמרה: הם צועקים תמיד. זה לא פלא – הוא יֶקֶה, איש עם רמה ... כזה קלאסה, והיא כל-כך פשוטה ולא נקיה ... מה הוא עושה עם אשה כזאת?”
ויום אחד הוא הופיע בביתנו. כתמיד, היתה הדלת פתוחה בשל (=בגלל) החום הכבד והוא נכנס. רק כשעמד בפנים הֵקיש על הדלת (=דפק בדלת) ושאל בגרמנית: “אִיש מֶשְטֶה?” ואמא אמרה: “בִּיטֶה, הֶר גַאנץ.” והוא מסר לאמא ערימת כבסים עטופה בתוך סדין. הוא ביקש שאמא תבדוק מה צריך לתקן וכמובן, שתגהץ אותם. ביקש ונשאר עומד. אמא חשה (=הרגישה) שהוא לא רצה ללכת והציעה לו לשבת. אמרה שאגיש לימונדה קרה. ואני הוצאתי את שתי הכוסות היפות שלנו, כוסות זכוכית גבוהות מעוטרות בפרחים קטנים, ולפני שהגשתי ניקיתי אותן שוב ושוב. הִגַשתי גם את כד הלימונדה, שישתה עוד ויֵשֵב הרבה. המגש נראה יפה ואמא חייכה אלי. הוא שתה ואחר-כך ניקָה את שפתיו במטפחת המגוהצת ששלף (=הוציא) מכיס החליפה שלו. הם ישבו כך ודיברו ואמא היתה יפה ורגוּעה. אני הֵנַחתי (=נתתי) להם לשבת לבד, אבל מדי פעם עברתי כאילו שכחתי משהו וראיתי שאמא נהנית בחֶברָתו של אדון גאנץ.
מתי ראיתי אותה נהנית?
לבסוף אמרה אמא: “כשיהיה מוּכן הבת שלי תביא” והוא קם ואמר: “לא, תודה. אני אבוא לקחת. זה בסדר!”
הוא בא פעמיים, יום אחר יום והכבסים לא היו מוכנים. אמא היתה עמוּסה ועם כל העזרה שלי לא השתלטה על הכל, מכיון (=בגלל) שהיה קייץ חם ואנשים הזיעו הרבה וליכלכו בגדים יותר מבחורף. בשתי הפעמים הוא נשאר לשבת ופיטפט קצת עם אמא. ואחרי שהלך אמרה אמא שקשה לו מאוד ולא פירשה.