**** הקייץ של אביה פרק 4.3
מי אתה אדון גנץ?
כשהיו הכבסים של משפחת גאנץ מוּכנים לקחתי מחדר האמבטיה את בקבוק הבושׂם הקטן של אמא, ובלי שהבחינה, טיפטפתי מעט בושם בין הסדינים שלהם, שלכביסה יהיה ריחַ טוב, שֶידע שאצל אמא הכל נקי וריחָני.
בדרך אליהם ראיתי אותו. הוא היה בדרכו הביתה. התעכבתי רגע, רציתי שיספיק להיכנס, ושהוא יפתח לי את הדלת. אבל גברת גאנץ היא שפתחה ומיד אמרה: “מה הריח הזה”? ודחפה את האף של אל בין הסדינים המגוהצים, כשהיא מרחרַחַת כמו כלב. כשהרימה את פניה נשארו סימני השפתון האדום שלה על הסדין העליון הלבן והמגוהץ. היא ניסתה למחוק את הסימן וכשראתה שהכתם גדל, הפכה את הסדין כדי להעלים את הכתם. אחר-כך קראה לבעלה: “גאנצי! גאנצי”! איך הוא מרשֶה לה לקרוא לו “גאנצי”? חשבתי, כאילו היה כלבלב! “צריך לשלם לילדה,” אמרה, והוא הופיע בדלת, הריח את הבושם ואמר: “איזה ריח נפלא. תגידי לאמא תודה”! אחר-כך אמר למאשה בתו: “תלמדי מאביבה. תראי איך היא עוזרת לאמא שלה”. ואני תיקנתי ואמרתי: “אָבִיהָ, ולא אביבה. כולם טועים. והוא אפילו לא שאל איזה מין שם זה אָבִיהָ. למה הוא לא שאל?
אדון גאנץ, אדון גאנץ, מי אתה, אדון גאנץ?
השאלה הזו לא הרפתה ממני (=לא עזבה אותי).
יום אחד ראיתי אותו יוצא מביתו. היתה שעת בוקר והוא היה לבוש יפה, “מצוּחצח”. כמו שאמרה אמא, “תמיד מצוּחצח”. =בלי לחשוב הרבה, התחלתי ללכת בעקבותיו. הוא לא הבחין בי. השתדלתי שלא יבחין שאני בעקבותיו. הגענו למרכז המושבה, בקיוסק שבכניסה ל”גן המייסדים” הוא נעצר, שתה כוס גזוז, ניקה את הפה, שילם והמשיך ללכת. הוא חצה את הגן ואני בעקבותיו. כבר הגענו למצבת הבָּרון שעמדה בקצה השני של המושבה, ופתאום הוא נעצר, הסתובב פנה אלי בתנועה חדה ואמר: “מה את רוצה? לאן את הולכת? את כל הזמן אחרַי. אמא בטח מחפשׂת אותך”.
ואני הרגשתי שפני מאדימים. הייתי מוּפתעת, אבל רציתי לשאול את הדברים שהטרידו אותי מאז שהטא הגיע לשכונה שלנו, מאז ראיתי אותו לראשונה. רציתי לדעת את האמת. התחלתי לגמגם: “אתה? אתה אולי במקרה..”. היא עמד ולא זז ואני מולו, קרוב כל-כך. הבטתי בו. נעצתי את עיני ולא יכולתי לפצות את הפה (=לא יכולתי לפתוח את הפה, לא יכולתי לדבר). ואז ראיתי שהעינים שהסתכלו בי מעבר למשקפים היו רעות. מבטו היה קשה. ופתאום פחדתי מפניו. פחדתי שהוא יצעק עלי כמו שהוא צועק בבית על אשתו. פניתי לאחור והתחלתי לרוץ בחזרה הביתה. חששתי שהרגזתי אותו והוא בעקבותי, לא הפניתי את הראש והמשכתי לרוץ עד שהגעתי הביתה.
אמא לא היתה בבית והוּקל לי. יכולתי להיכנס בלי להסביר את המשמעות של הריצָה המטורפת שלי, שלא היתה מוּבנת לי, שטפתי את פני במים צוננים (=קרים) ונִרגעתי.
בלילה ההוא כתבתי ביומן: “גאנץ ואני עמדנו היום קרובים זה לזה, היינו רחוקים מהבית, הוא מביתו ואני מביתי. אילו גאנץ היה אבא שלי הוא היה מחבק אותי ואומר: “ילדה שלי, לרגע הזה חיכיתי”, אבל הוא היה זר ולא נחמד. ואם הוא הכיר את אמא שלי או לא, זה כבר לא משנה. עכשיו ברור לי שזה היה טיפשי לחשוב עליו את כל הדברים שחשבתי. כי מקרוב הוא אפילו לא היה יפה כמו אבא שלי...”