**** הקייץ של אביה פרק 5.1
מי היא? מלכת אנגליה?
יום חמישי אחד, בערך בשעה חמש אחר-הצהרים חילקתי את חבילות הכבסים בין בתי השכנים. בדרכי הביתה ראיתי את הילדות של השכונה לבושות בגדי חג. זה היה יום חול ולא היתה כל סיבה לחגיגה. כשהן נבלעו בחדר-המדרגות של הבית שגרה בו מָאיה הבנתי שהן הולכות אליה. התקרבתי לבית וכמו בפעם הראשונה נשמעו משם צלילי פסנתר. עליתי במדרגות ואיני יודעת מאין היה לי האומץ לעשות מה שעשיתי. צילצלתי בדלת פעם ועוד פעם. הנגינה נפסקה ומָאיה הופיעה בפתח לבושה בחלוק המוזר והיפה שלה ושאלה: “הבאת כביסה”? ואני אמרתי: “לא, אני רוצה גם ...” והיא מדדה אותי בעיניה מכף רגל ועד ראשי הקירח ואמרה: “ככה? לכי (=תלכי) לאמא שלך ואִמרי לה (=תגידי לה) שתלביש אותך יפה. את רואה איך הילדות לבושות כשהן באות אלי”. ניסיתי לומר עוד מלה והדלת נִטרקה (=נסגרה) בפני. חזרתי אל אמא בריצה ואמרתי: “תלבישי אותי משהו חגיגי, בגד יפה. מהר”! ואמא שאלה: “מה פתאום עכשיו? איזה חג היום”? ואמרתי: “זה בשביל הריקודים אצל מָאיה”.
אמא לא הבינה במה מדובר ואמרה: “זה יפה, מה שאת לובשת זה נקי. תגידי לה שזה נקי”!
חזרתי על עקבותי בדרכי לקומה השניה. שוב צילצלתי כמה פעמים ושמעתי את מָאיה קוראת מאחורי הדלת: “מי שם”? ואני אמרתי: “אָבִיה”. היא פתחה ואמרה: “את לא מבינה מה אני אומרת? לכי להתלבש. כך לא תיכנסי”! ואני אמרתי: “אבל אמא אמרה שזה נקי”. לא היה לי מה להוסיף, והדלת שוב נטרקה (=נסגרה) בפני.
כעסתי על אמא וצרחתי: “היא לא מכניסה אותי, את לא מבינה—היא לא מכניסה אליה אם לא מתלבשים יפה”. ואמא חזרה על דברי בבוז: “מתלבשים יפה! מה היא, מלכת אנגליה? זה דַי (=מספיק) יפה. העיקר שזה נקי”!
כעסתי על אמא וצרחתי: “היא לא מכניסה אותי, את לא מבינה? היא שׂונאת קרחת!”! לרגע שכחתי שאת זה בדיוק אסור לעשות: אסור להרים קול (=לצעוק) על אמא.
אמא האדימה וקולה עלה ונשמע גבוה ומפחיד: “זה יפה,” אמרה. “לכי אליה ותגידי לה שאני אמרתי שזה יותר יפה מהפנים שלה ...” המילים האחרונות האלה נאמרו בקול המפחיד שלה ופניה השתנו ואני ברחתי. הגעתי לקומה השניה בריצה וצילצלתי צילצול ארוך בפעמון. לא הרפיתי מהפעמון עד שמָאיה יצאה אלי. היא שוב עמדה בפתח ואמרה: “אני מלמדת ואת מפריעה לי, ילדה חסרת חינוך! את לא תיכנסי לכאן! הסתלקי (=תסתלקי)”! ובעוד היא מדברת, הצטופפו סביבה הילדות ובעיניהן צחוק של בוז. נאבקתי בדמעות והיא סגרה את הדלת בפני. ואז התחלתי לבעוט. בעטתי בדלת בכל כוחי, בעטתי ובעטתי, ומָאיה מעבר לדלת צורחת: “תפסיקי, את שומעת? את הורסת את הדלת! תסתלקי מפה”! הפעם לא פתחה ואני, רציתי שתצא אלי, רציתי לריב איתה פנים-אל-פנים ולומר לה שהיא רעת לב, רציתי להטיח בה את כל מה שבער בתוכי. אבל חזרתי הביתה. כשאמא ראתה אותי אמרה: “היא לא קיבלה אותך, הפרינצֶסה? מה היא חושבת לה”? אֶת מה שאמרה אחר-כך כבר לא קלטתי. אני זוכרת שצעקתי ובכיתי ואמא צעקה ואחר כך יצאתי את הבית בריצה, נעמדתי מול ביתה של מָאיה וצרחתי בקולי-קולות: “מָאיה, תצאי החוצה, מָאיה אברהמסון, תצאי החוצה, יש לי מה להגיד לך, פרינצסה”! והיא הופיעה במרפסת והילדות מאחוריה וקראה לעברי: “אולי תפסיקי לצרוח כמו מטורפת? אני אֶקרא למשטרה. את מפריעה לכוֹלם”. ואני צעקתי: “את זונה, מָאיה. הלואי שתמותי, מָאיה אברהמסון! את לא מלכת אנגליה—את זונה בת זונה”!
עבודה בכתב
1. תעשו רשימה של 10 הפרטים או המשפטים הכי חשובים בפרק הזה.
2. איך ניתן (=אפשר) להסביר את ההתנהגות של אביה?
3. איך ניתן להסביר את הסירוב של הניה להלביש את אביה בבגדים חגיגיים?