**** הקייץ של פרק 5.2
האבן הגורלית
אז נעלמה מָאיה לרגע ושבה והופיעה עם דלי מים ושפכה עלי. אני נרטבתי כהוגן. זה היה מפתיע ומשפיל. הילדות שעמדו ליד מָאיה התגרו בי. הן נשענו על מעקה המרפסת, צעקו ומחאו כפיים; אפילו זרקו עלי גושי עפר שאספו מעציצים שעמדו על המעקה. זו (=זאת) היתה בושה איומה. התכופפתי כדי שלא להיפגע מגושי העפר ובמהירות הרמתי אבן גדולה והשלכתי אותה כלפי מעלה, ואז שמעתי צעקה איומה והבנתי שמישהו נפגע. הכל התרחש (=קרה) מהר כל-כך. הילדות צרחו: “דם! דם! יורד לה דם! למָאיה נוזל דם מהעיניים”! ברחתי כל-עוד נפשי בי ברחתי לחצר, הסתתרתי מאחורי שיח הבוגנווילאה הסבוך. יכולתי לשמוע מה קורה ואפילו לראות מעט. נדחקתי בּין הענפים הדוקרניים. הקוצים נינעצו בי והכאיבו. בגדי הרטובים נדבקו לגופי. נשכתי את שפתי ועמדתי בשקט ואיש לא הבחין בי. הבנתי שמָאיה נפגעה בעיניה.
בתוך דקות היו כל דיירי השכונה בחוץ. כעבור זמן קצר הופיע במקום אמבולנס. היתה זו (=זאת) הפעם הראשונה שראיתי אמבולנס מקרוב. ראיתי את הדלתות נפתחות ומתוכן זינקו שני גברים, בידם נשאו משהו. אחר-כך התברר לי שזו היתה אלונקה, הם חזרו עם מָאיה שכובה על האלונקה. הדלתות נסגרו והצופר החל לצפור והאמבולנס נסע. שעה ארוכה נשארו השכנים עומדים בחוץ ואחר-כך פנו לעבר הבית שלנו וצעקו, שצריך לקחת אותי למשטרה, כי מָאיה התעוורה בגללי: “עוד לא בת עשרים וכבר עיוורת”. “איזו פושעת זאת”! “צריך לסגור אותה במוסד של עבריָנים צעירים,” קראו. שמעתי את כל הדברים האלה ופחדתי שמא יגלו אותי, ובאמת יבואו וייקחו אותי למוסד כזה. ראיתי את אמא מגיפה (=סוגרת) את התריסים. היא נשארה בפנים ואני פחדתי לשוב הביתה.
כשירדה החשיכה והשכנים התפזרו לבתיהם יצאה אמא לחפש אותי. שמעתי אותה קוראת שוב ושוב: “אָבִיהָ! אָבִיה”!