**** הקייץ של אביה פרק 6.1
המושבה מגיבה על מה שקרה
כעבור שעה קלה הופיע בביתנו אדון גנץ. הוא סיפר לאמא שמאיה שוכבת בבית החולים ועדיין אין יודעים מה מצב העיניים. כנראה, שייאלצו לנתח. הוא שמע זאת במכולת, והוא מציע שלא נצא מהבית, כיוון שהשכנים עצבניים כולם. מוטב שנישאר בבית עד שיירגעו, אמר, ואם צריך משהו הוא ידאג להביא לנו. אמא אמרה: “מה זאת אומרת להישאר בבית? מה כאן, מלחמה? גטו?”
אמא רתחה מכעס (=כעסה מאוד מאוד). הבחנתי שמשהו השתנה בה. כאילו קיבלה עוד כוח. היא הספיקה להורות לי להישאר במיטה ולא לזוז. “אני תיכף חוזרת.” אמרה לי ויצאה. אחר-כך התברר לי שהלכה אל גברת אברהמסון לשאול לשלומה של מאיה. הפגישה ביניהן היתה קצרה וקשה. גברת אברהמסון ביקשה מאמא שלא תטריד אותה, מאחר (=בגלל) שכל הלילה ישבה בבית-החולים ולא ישנה, ובעוד שעה עליה לחזור (=היא חייבת לחזור) לשם.
אחר כך הלכה אמא למכולת וקנתה חצי לחם, ארבע ביצים ומעט זיתים. העיקר להיות בחנות, בין השכנים.
כשחזרה סיפרה לי הכל, לא פסחה על אף פרט. היא אף פעם לא דיברה כל-כך הרבה. סיפרה איך נכנסה למכולת ופתאום הכל (=כולם) השתתקו, וחיים אלטמן היה אדיב כל כך, ואפילו שאל מה שלומי, וכשהזכיר אותי, איש לא אמר (=אף אחד לא אמר) שאני פושעת, ולא הזכירו את המוסד לעבריינים. אמרו רק שצריך לקוות שהניתוח יצליח ומָאיה תבריא מהר. אחר-כך ראיתי את אמא ממלאת דלי במי סבון ויוצאת החוצה. לא הבנתי לאן הלכה. גררתי את עצמי לחלון ואז ראיתי שהיא שוטפת כתובת שנמרחה על קיר הצריף שלנו. בפיח שחור היה כתוב לאורך הקיר: “פה גרה פרטיזונכה המשוגעת וביתה הפושעת.” אמא הבחינה שעמדתי בחלון ואמרה: “הרגלים שלך. את צריכה לשכב ... אל תעמדי פה.” היא מחקה את הכתובת ואני חזרתי למיטה. שכבתי כך במשך היום ואמא היתה לידי. אפילו את הכביסה קיפלה כשהיא יושבת על המיטה שלי. העיקר היה להימצא בקירבתי (=על ידי).