**** הקייץ של אביה פרק 6.2
אביה מבקרת את מאיה
למֹחֹרת בבוקר, כשיצאה אמא מהבית, קטפתי כמה ענפים מהבוּגנוויליאה הסגולה וכמה ענפים מהשיטָה הצהובה שעמדה במלוא פריחתה. אחרי שסילקתי את הקוצים שמתי פני לעבר בית-החולים והזר הצבעוני בידי.
בית-החולים עמד בקצה המושבה. ההליכה היתה קשה עלי. רגלי כאבו נורא. המשכתי ללכת, עד שהגעתי לבית החולים, נוטפת זיעה ותשושה. שאלתי איפה חולֵי העינים שוכבים ועליתי במדרגות לקומה השניה. בכניסה למחלקת העינים, ניתקלתי באחות חמוּרת סבר ששאלה “לאן זה, ילדה? מה את מחפשת”? אמרתי שאני מחפשת את מָאיה אברהמסון, מָאיה שמנתחים אותה בעינים. האחות אמרה שזו אינה שעת ביקור ואי אפשר להיכנס. ביקשתי שתיתן את הפרחים למָאיה. כששאלה ממי לא עניתי.
כך הגעתי לבית-החולים מדי בוקר. הייתי חומקת מהבית כשבידי זר ענפי בוגנוויליאה וענפי שיטה יחד; זר סגול-צהוב, שהיה בעיני מרהיב-עין. הייתי משאירה את הזר בידי אחת האחיות והולכת לי.
בוקר אחד, כשהגעתי כרגיל, ניגשה אלי אחות אחת שכבר הכירה אותי ואמרה: “בואי, ילדה. אכניס אותך לרגע. ניתחו אותה אתמול. היא תהיה בסדר”. במסדרון המחלקה, בדרך אל מָאיה נתקפתי בחילה (=הרגשתי בחילה). ריח הליזול החריף שלט באוויר ואני רציתי להקיא, אבל התגברתי. האחות שאלה אם אני מרגישה לא טוב והעמדתי-פנים שהכל בסדר. האנשים חבושֵי העינים שהסתובבו במסדרון בפיג’מות הפחידו אותי ואני אמרתי לעצמי: “אָבִיהָ, לא לשים-לב. כל זה לא חשוב. העיקר שניתחו אותה והיא תהיה בסדר”.
החדר של מָאיה היה בקצה המסדרון הארוך. היא שכבה במיטה הצמודה לחלון. על השולחן הלבן שליד מיטתה ועל אדן החלון היו כמה אגרטלים ובקבוקים ששימשו אגרטלים. כולם היו מלאים בענפים הפורחים שהבאתי מדי יום. מָאיה היתה מוּקפת בפרחים שלי.
כשנכנסנו, היתה מָאיה שעוּנה על כרית גדולה, ספק יושבת, ספק שוכבת (=קצת שוכבת, קצת יושבת). עיניה היו חבוּשות והתחבושת שהקיפה את הסנטר שיוותה לה (=עשתה לה) צורה מוזרה. היא שכבה כך ללא תנועה. האחות ניגשה אליה ואמרה: “מָאיה, יש פה ילדה שבאה לבקר אותך”. ומָאיה הושיטה את ידה לעברי. היא גיששה בידה, משום שלא ראתה אותי, ואמרה: “תודה, חמודה! כמה יפה שבאת”! אחר-כך החליקה בידה על ראשי וכשחשה בשיער הקצוץ שאך זה התחיל לצמוח קפאה לרגע ושאלה: “מי זה”? ואני לחשתי: “אָבִיה”.
היא שתקה והסירה את ידה מעל ראשי. אני אמרתי: “סליחה, מָאיה. אני לא התכוונתי. אני מצטערת. והיא שתקה, וכיון שלא ראתה אותי הרשיתי לדמעות לפרוץ החוצה. כשידה נרטבה מהדמעות שלי היא אמרה: “די, די. אל תבכי אני מבקשת. אמרו לי שהעינים בסדר, אמרו בפירוש שהניתוח הצליח. הרופאים יודעים מה הם אומרים”.
ישבתי לידה עוד שעה קלה (=זמן קצר). עד שבאה האחות וביקשה שאצא כדי שלא לעייף את מָאיה. לפני שיצאתי אמרה: “תבואי שוב”? ואני אמרתי: “כל יום, עד שתצאי מכאן”.