**** הקייץ של אביה פרק 6.3
הילדים מתנקמים באביה
וכך, מדי יום הייתי עושה דרכי לבית-החולים. איש בשכונה לא ידע. אפילו לא אמא של מָאיה. גברת אברהמסון והשכנים היו באים אחר-הצהרים בשעת הביקורים, כלומר, בין שלוש לשלוש וחצי אחר-הצהרים, והבְּקרים היו שלי. מָאיה אמרה שזה הסוד שלנו. איש מילדי השכנים לא היה שם. לילדים לא הירשו להיכנס, אבל אותי כבר הכירו וכשבאתי, היו האחיות מכבדות אותי במיץ פטל קר ובביסקווטים.
הביקורים אצל מָאיה מילאו את כולי. בכל ערב חיכיתי לבוקר כדי שאוכל לצאת לדרך. לאמא סיפרתי שמצאתי חברה ואני הולכת לשחק איתה, ואמא שמחה, משום שכל אותו הקיץ לא היתה לי אף חברה אחת בשכונה. עזרתי לאמא בעבודות הבית ואת הכבסים הייתי מחלקת אחר-הצהרים. הבוקר היה כולו שלי ושל מָאיה.
בשכונה עדיין היתה תחושה של חרם אפילו עם מאשה, ביתו של אדון גנץ, בקושי החלפתי מילה, למרות שאדון גנץ הירבה להיכנס אלינו. כל יציאה לרחוב היתה קשה עלי. הילדים היו ניטפלים אלי מקניטים אותי ומתגרים בי ואני השתדלתי להתחמק מהם, להימנע ממריבה. רק שיניחו לי.
פעם יצאתי עמוסת כבסים נקיים ומגוהצים. היה עלי (=הייתי חייבת) להביא כבסים למשפחת דווידסון ומול ביתם התגודדו ילדי השכונה ושיחקו. “האוטו המשפריץ” של העיריה הגיע והתחיל להתיז סילוני מים צוננים (=קרים) משני עבריו. הילדים ישבו בצידי הדרך ושלחו את רגליהם היחפות קדימה כדי שיירטבו במים. אחר-כך הֵאֵט אדון אשרוב, הנהג, את כלי-רכבו והם נתלו מאחוריו, במדרגה הענקית. הוא נסע לאט כל-כך, כמעט בקצב הליכה, כדי לאפשר לילדים לעלות ולרדת בלי להסתכן, והשמחה היתה גדולה. ואני בתוך ההמולה, פוסעת (=ללכת) עם חבילת הכבסים של דוידסון.
תחילה הביטו בי ולא אמרו דבר. התאומות התקרבו אלי, ומירה משכה במטפחת שהיתה קשורה לראשי. המטפחת נפלה. היא העבירה את ידה על ראשי הקצוץ ואמרה בליגלוג: “ספיחס”, ואחותה אחריה, באותה תנועה בדיוק, ואמרה “גַערָה”, כאילו הראש שלי היה אבטיח שאפשר להחליק עליו. בתוך דקה היו כולם סביבי. צביקה ופיני והתאומות ונאווה ומאשה. כולם. הם היו רבים כל-כך ואני הייתי עמוסת כבסים לבדי. הם דחפו אותי ונגעו בראש שלי ומשכו את הבגדים שלי. ניסיתי להגן על הכבסים הנקיים, אבל מרוב דחיפות נפלה הערימה מידי. הכבסים נפלו על החוֹל הרטוב, והם החלו (=התחילו) לרמוס אותם ברגליהם והסדינים שהיו לבנים ומגוהצים היו בתוך דקה מטוּנפים ומלאי בוץ.