**** הקייץ של אביה פרק 6.4
אביה מתנקמת בילדי המושבה
והסדינים והמפות התפזרו והילדים בעטו בהם והעיפו אותם כאילו היו כדורים, כמו במשחק כדורגל. וכל אותו זמן צרחו: “תקראי לפרטיזונכה שלך שתעזור לך. למה את לא קוראת לה? למה את שותקת”? הרגשתי שאסור לי להניח להם להמשיך ולהתעלל בי, שעלי להציל את עצמי. תפסתי את מירה בשערותיה והתחלתי לטלטל אותה ... היא היתה מוּפתעת וצרחה שאניח לה, כי אני מכאיבה לה, אבל אני לא הרפיתי מהשיער שלה. טילטלתי אותה כאילו היתה בובת סמרטוטים. הילדים נבהלו, הם עמדו סביב שתינו, במעגל, ואיש לא העז להתקרב אלינו. אפילו פיני וצביקה עמדו במרחק ורק צרחו לעברי: “תעזבי אותה, פושעת! תעזבי אותה! את לא רואה שכואב לה? רק שלא תוציאי לה את העינים כמו למָאיה”. ואני לא הרפיתי. אילצתי אותה
להתכופף, ואת ראשה דחפתי לחול הרטוב וטילטלתי אותה שוב ושוב. ואז ראיתי את פניה שהיו מכוּסים בבוץ. המראה היה מפחיד. היא התחננה שאניח לה, אבל אני שוב דחפתי את פניה לתוך החול.
לבסוף הנחתי לה. הילדים היו מבוּלבלים ומופתעים מההתנהגות שלי. גם אני נדהמתי מעצמי. אף פעם לא הכיתי (=להרביץ) מישהו בכוח בזה, בלי רחמים. אספתי את הכבסים המלוכלכים שהיו מפוּזרים על השביל הרטוב, ואיש לא התקרב אלי. רציתי לבכות מכעס ומעלבון, אבל נשכתי את שׂפתיי וחזרתי הביתה.
כשראתה אמא אותי ושאלה: “מה קרה? הרביצו לך”? “לא”, אמרתי. “נתקלתי במשהו ונפלתי”. אמא הביטה בי במבט המבין הכל. היא ידעה היטב (=טוב מאוד) מה קרה, ובשתיקה לקחה את הכבסים ושטפה אותם במים זורמים, ואני פניתי לכיור לרחוץ את פני המלכלוכים. אמא הרתיחה את הכבסים בדוד, ובערב יצאנו שתֵינו לתלות אותם בחצר כדי שיתייבשו במשך הלילה.