**** הקייץ של אביה פרק 8.3
הם חוגגים, אנחנו חוגגים, העיקר שטוב לכולם
זו הפעם הראשונה שאמא אמרה שיש בי משהו שדומה לו, שמזכיר אותו. עכשיו ידעתי — העיניים שלי הן כמו עיניו של אבא שלי, לא כמו שלה. ואמא חייכה אלי ואחר-כך עצמה את עיניה (=סגרה את עיניה) והוסיפה לרקוד והריסים הארוכים שלה נחו על העיניים, והיא היתה נינוחה כל-כך. ואני חשבתי: אמא שלי, אמא יפה שלי, אין מי שירקוד איתה, אין מי שיביט בה ויראה כמה היא יפה. ואחר-כך אמרה אמא: “הנה, גם לנו יש נשף, את רואה? גם אנחנו עושים לנו מסיבה. יש לנו מוסיקה וריקודים ...” ואני כבר התעייפתי וראשי הסתחרר (=הסתובב) מסיבובי הואלס, אבל אמא לא הניחה לי לשבת. היא החזיקה בי חזק ורקדה ורקדה, והקצב גבר ואמא כמעט הניפה אותי באויר ונבהלתי. לבסוף אמרתי: “די, אמא, די! אני לא יכולה,” וצנחתי על הכיסא כשאני נושמת בקושי, ואמא עוד המשיכה לרחף, גם לאחר שהמוסיקה השתתקה לרגע והִשׂתררה (=היתה) דומייה.
“המוסיקה נפסקה,” אמרתי. “נגמר.” ואמא, כאילו התעוררה מחלום ואמרה: “לא שמתי לב,” והוסיפה: “תחכי, הם תיכף ימשיכו ואנחנו שוב נרקוד.” ואני הפצרתי בה שתלך לישון, שכבר מאוחר, ואמא אמרה: “לכי את. אני לא יכולה לישון. עוד מעט...” וכשנפרדתי ממנה בברכת לילה טוב אמרה: “את רואה, גם לנו היה יפה הערב, נכון? הם חוגגים, אנחנו חוגגים, העיקר שטוב לכולם וכולם מרוצים.” גם אם לא היתה מרוצה וגם אם לא היה טוב היתה אומרת כך תמיד: “העיקר שטוב לכולם.”
בלילה ההוא רשמתי ביומני: “עוד פרט על אבא: היא היה רקדן מעולה. והחשוב מכל, העיניים שלי הן כמן עיניו (=העיניים שלו). אולי יום אחד תגיד לי אמא יותר עליו. צריך לחכות להזדמנות. אני רוצה לדעת עליו יותר.”
למוחרת, במכולת יכולנו לשמוע פרטים מדוייקים על הנשף הגדול, מה ואיך היה בדיוק, והתברר, שבנשף הכריזה גברת אברהמסון, שבמרתף שבו נערך הנשף עומד להיפתח סטודיו למחול — הראשון במושבה — “הסטודיו למחול של מאיה אברהמסון.” השכנים סיפרו עוד, שגברת אברהמסון שילמה לכל דיירי הבית המשותף כסף רב (=הרבה כסף) בעד המרתף .
לאחר-מכן הפסיקה גברת אברהמסון להעסיק את אמא ולא הביאה עוד כבסים מלוכלכים, ואני שוב לא עליתי לקומה השניה.
כשנתלה שלט המתכת בכניסה לבנין ועליו כתוב “סטודיו למחול — מאיה אברהמסון” וילדות החלו (=התחילו) באות מקצה המושבה לשכונה שלנו, אל מאיה — גם אז השתדלתי שלא לראות אותה. כשהייתי חולפת על-פני הבית הפינתי הייתי מַפנָה ראשי לבל אֶתָקל בה, במאיה. יום אחד ראיתי אותה נשענת על מעקה המרפסת. היא עמדה לבדה שעה ארוכה. תחילה הצצתי בה, ואחר-כך יצאתי מהחצר ונעמדתי למטה, מול המרפסת שלה, בדיוק במקום ממנו השלכתי את האבן. עמדתי והבטתי אליה, גם היא הביטה בי, והעיניים שלנו נפגשו. היא נופפה אלי את ידה לשלום ואפילו חייכה לעברי חיוך מרומז, סודי. ואולי לא חייכה כלל ולא נופפה ורק היה נדמה לי?
שאלות על פרק 8.3
1. מה אביה סיפרה לנו על הריקוד שלה עם אמא שלה (גם בפרק 8.2 וגם בפרק הזה)?
2. מה השכנים אמרו על מה שהיה בנשף?
3. מה אתם יכולים לספר על היחסים בין מאיה ואביה מתוך הפרק הזה?