**** הקייץ של אביה פרק 9.1
הבית שלך הוא פה איתי
ימים מספר לפני תום החופש הגדול (=סוף החופש הגדול) ראיתי משאית חונה מול הבית של משפחת גאנץ. היתה שעת בוקר, והמשאית כבר היתה עמוסה ברהיטים הכבדים ובחפצֵי הבית שלהם, והשכנים התגודדו סביבה כמו אז, כשרק הגיעו. “הם עוזבים,” אמרו השכנים, “רק באו וכבר הולכים.” אמרו שהם מהגרים לאוסטרַליה. אחרי שכיסו את התכולה בבד בּרֶזֶנט ענק, נכנסה הגברת גאנץ לתא הנהג ומָאשה ואחיה יוסי הצטופפו בינה ובין הנהג. ואז ראה אותי אדון גאנץ ואני חושבת שבו ברגע החליט לקפוץ להיפרד מאמא. הוא אמר לאשתו: “או, נזכרתי — אני מוּכרח (=חייב, צריך) לשלם להניה. נשאר לי חוב קטן.” ואשתו אמרה: “אז תיתן לילדה שלה. הינה היא, פה.” וגאנץ אמר: “אני כבר חוזר.”
הוא עשה את הדרך הקצרה לביתנו בריצה ונפרד בחטף (=מהר מאוד, בצ׳יק צ׳ק) מאמא. אני הגעתי כשלחץ את ידה. הוא עמד קרוב אליה וידה היתה בידו. כשראה אותי, שיחרר את ידה ולי הספיק לומר: “תשמרי על אמא שלך. היא אישה נהדרת”, ויצא מהבית. יצאתי אחריו וראיתי אותו נשען על חלון הדירה הריקה שלהם ומביט סביב ואחר-כך עלה על המשאית מאחור, דפק על הגג של תא הנהג בידו, סימן שאפשר לזוז. הם נבלעו בתוך ענן אבק ומישהו אמר: “איזה אבק הם עשו. הגיע זמן שיסללו כאן כביש.”
בערב אמרה אמא: “יפה שהוא בא. איזה נימוסים טובים! חבל שהם לא נקלטו. בשביל זה צריך יותר זמן והרבה סבלנות.” שאלתי איפה זה אוסטרליה ואמא אמרה: “אוסטרליה? זה רחוק. ארץ רחוקה אוסטרליה.” אחר-כך אכלנו אבטיח והמשכנו לפצח את הגרעינים שנותרו (=שנשארו) בצלחת ואמא היתה שקטה ומהוּרהֶרֶת. פתאום אמרתי: “אמא. את לא חושבת שצריך לרשום אותי? החופש נגמר.”
ואמא אמרה: “לרשום? למה לרשום?”
“למוסד,” אמרתי.
“למה? את לא רוצה להיות איתי?” שאלה אמא. “להיות אתי,” לא האמנתי למשמע אוזני (=לְמה שאני שמעתי).
“אני יכולה?” שאלתי. “את יכולה, את יכולה! אם יכולת לעבור את הקיץ הזה, את יכולה הכל! אני לא אתן לך ללכת מפה. הבית שלך הוא כאן, איתי”.
הבטתי באמא כשאמרה את המלים האלה: “הבית שלך הוא כאן, איתי.” חמש שנים גרה אמא בבית הזה, ואני שם, במוסד. מיום שנכנסתי לכיתה א’! חמש שנים! האם מעכשיו יהיה אחרת? הייתכן שפרשת המוסד הסתיימה?
ואכן, אמא רשמה אותי לבית-הספר שבמושבה, ולקראת תחילת הלימודים תפרה לי שמלה חדשה, אפילו קיבלתי יַלקוט עור אמיתי, בעל ידית (=שיש לו ידית), ולא ילקוט עם כתפיות של קטנים. הילקוט החדש היה “תיק של מבוגרים”.
“זה משהו טוב. הוא יחזיק מעמד הרבה שנים.” אמרה אמא. “את תגמרי איתו כאן את ״העממי״ (=כיתה א-ח) הילקוט עלה כסף רב (=הרבה כסף) ואמא אמרה: “מגיע לך. עבדת קשה הקיץ הזה. הרוַוחת אותו בעבודה הקשה שלך.”
והעיקר, השיער שלי נראה טוב יותר, ולא נזקקתי עוד למטפחת (=לא הייתי זקוקה יותר למטפחת).