**** הקייץ של אביה פרק 9.2
שנת לימודים חדשה ותקוות חדשות
ביום הראשון ללימודים, כשהציגה אותי המורה בפני הכיתה, איש לא צחק. היתה רק בעיה של שמי. המורה אמרה: “ילדים, תכירו את אביה. היא ילדה חדשה ואני מקווה שתעזרו לה להתאקלם אצלנו.” בימים הראשונים הם התבלבלו כמו כולם, כמו תמיד, קראו לי אביבה, ואני מתקנת: “אביה,” והם לא הבינו איזה מין שם זה. לא ניסיתי להסביר, אבל היה לי טוב בימים האלה של תחילת שנת הלימודים. הכרתי חברים חדשים. שמחתי להיות עם אמא. והיא דאגה שארגיש שאני בבית. בבקרים היתה מלווה אותי לבית-הספר, ובשובי (=כאשר שבתי, כאשר חזרתי) היתה ארוחת-הצהרים שלי מוכנה. היה לאמא כישרון ליְַפּות כל דבר שהיא נגעה בו. גם כשהגישה עגבניה ופרוסת לחם בלבד לארוחת-הצהרים יצרה מהעגבניה פרח אדום מרהיב עם זית ירוק בתוכו ומסביב לפרח עלים ירוקים שתלשה מן העץ שבחצר. כך נִראֲתָה הצלחת מלאה יותר, והעיקר, יפה יותר. וכשיפה כל-כך שוכחים שיש בצלחת מעט כל-כך... לפעמים, כשהיתה רוחה טובה עליה (=כשהיה לה מצב רוח טוב), היתה קושרת את הסינר הלבן שלה. היתה ממציאה משחקים שטותיים, ילדותיים כאלה. היא רצתה לשמח אותי. בידי הזהב שלה תפרה וילונות מסדין ישן ובקצהו רקמנו שתינו פרחים כחולים בדוגמת צלבים, ואני עשיתי ערוגה קטנה ליד הצריף שלנו, ושתלתי בה כמה שיחי עגבניות וזרעתי בה צנוניות ובצל ירוק. אמא שמחה כל-כך ואמרה שזה רעיון נהדר שיחסוך לנו הרבה כסף.
מגברת כהן קיבלתי שתילי נָענָה וגֶרַניוּם אדום, ובתוך ימים ספורים נקלטו השתילים שלי ואני הייתי משקה ומטפחת אותם ובסתר לבי אפילו דיברתי אתם. רציתי שיגדלו מהר, שאמא תהיה גאה במעשה-ידי (=דברים שאני עשיתי). היו לי תוכניות להגדיל את הגינה, אבל היו רק תוכניות.