****** העם הנבחר, ירון לונדון, פרק ראשון: השואה
חלק ב׳

השנים חולפות והחברה הישראלית ממשיכה לחפש את הדרך הנכונה להתמודד עם הזיכרון. במרכז תל אביב מדי יום ראשון נפגשים בני נוער עם ניצולי שואה לסדנת פסיכודרמה בהנחייתם של עזרא ועירית דגן [תיאטרון עדות]
—לפני שאנחנו נתחיל את הנושא שהוא ״פרידה מאימא״ רציתי לשאול אותך מה אתה מרגיש?
—אני קצת מתבייש להגיד, אבל גם בלילה אני לפעמים קם וחושב על זה. אני חוזר לשמה [לשם]
—לאיזה רגע הכי?
—לרגע שלקחו לי את אימא ואת הדוד שלי והעלו אותם למשאית ואני רודף אחריהם יחד עם אח שלי, אנשים תופסים אותי, לא נותנים לי להתקרב, סתמו לי את הפה. כי האנשים המבוגרים ידעו, אם אני אגיע למשאית, ייקחו גם אותי ואני גם לא אחזור. את זה אז לא ידעתי לא הבנתי.
—בן כמה היית?
—חמש, חמש וחצי
—מה יעקוב אומר לעצמו היום?
—היום נורא חבל לי שההורים שלי לא זכו לראות מה שאני זכיתי לראות. זכיתי להיות בצבא, הייתי בנח״ל, בנח״ל מוצנח, הייתי בקיבוץ, בלוחמי הגיטאות, שם גדלתי, ו... זהו
—אתה רוצה שילדיך יֵדעו מה עבר עליך?
—אני כמעט לא מדבר איתם על זה.
—למה?
—קשה לי, אני לא מספר להם
—אז למה כאן, עם ילדים של אחרים אתה מסוגל לדבר ועם הילדים שלך אינך מסוגל לדבר?
—אני מפחד שאני אכאיב לו
—אני מהרהר, כמו כולכם ודאי מה התכלית של הפעולה הזו? הרי ברור לנו שאיננו מסוגלים לחוות ולו גם אפס קצה החוויה של ילד שנפרד מאביו שהולך אל המוות, או של הליכה בשלג ובקשת לחם. אין שום אפשרות. אבל אנשים רוצים לספר ״שמעו מה קרה לי״. במובן הזה אני אני יכול להבין שאנשים כמוכם בעצם ניצחו. במובן הזה.————————-
השנים חולפות והחברה הישראלית ממשיכה לחפש את הדרך הנכונה להתמודד עם הזיכרון. במרכז תל אביב מדי יום ראשון נפגשים בני נוער עם ניצולי שואה לסדנת פסיכודרמה בהנחייתם של עזרא ועירית דגן [תיאטרון עדות]
—לפני שאנחנו נתחיל את הנושא שהוא ״פרידה מאימא״ רציתי לשאול אותך מה אתה מרגיש?
—אני קצת מתבייש להגיד, אבל גם בלילה אני לפעמים קם וחושב על זה. אני חוזר לשמה [לשם]
—לאיזה רגע הכי?
—לרגע שלקחו לי את אימא ואת הדוד שלי והעלו אותם למשאית ואני רודף אחריהם יחד עם אח שלי, אנשים תופסים אותי, לא נותנים לי להתקרב, סתמו לי את הפה. כי האנשים המבוגרים ידעו, אם אני אגיע למשאית, ייקחו גם אותי ואני גם לא אחזור. את זה אז לא ידעתי לא הבנתי.
—בן כמה היית?
—חמש, חמש וחצי
—מה יעקוב אומר לעצמו היום?
—היום נורא חבל לי שההורים שלי לא זכו לראות מה שאני זכיתי לראות. זכיתי להיות בצבא, הייתי בנח״ל, בנח״ל מוצנח, הייתי בקיבוץ, בלוחמי הגיטאות, שם גדלתי, ו... זהו
—אתה רוצה שילדיך יֵדעו מה עבר עליך?
—אני כמעט לא מדבר איתם על זה.
—למה?
—קשה לי, אני לא מספר להם
—אז למה כאן, עם ילדים של אחרים אתה מסוגל לדבר ועם הילדים שלך אינך מסוגל לדבר?
—אני מפחד שאני אכאיב לו
—אני מהרהר, כמו כולכם ודאי מה התכלית של הפעולה הזו? הרי ברור לנו שאיננו מסוגלים לחוות ולו גם אפס קצה החוויה של ילד שנפרד מאביו שהולך אל המוות, או של הליכה בשלג ובקשת לחם. אין שום אפשרות. אבל אנשים רוצים לספר ״שמעו מה קרה לי״. במובן הזה אני אני יכול להבין שאנשים העולם יודע. לא רק שהוא יודע, אלא זה הפך לחלק מן התרבות האנושית, הזיכרון. מה זה נותן לאנשים הצעירים? אני בזה לא כל כך בטוח. אני לא מבין, האם זאת דרך הטיפול של התרפיה הקולקטיבית, הדרך הנכונה?  למה לא לשים דגש על מה שהאנשים האלה בבואם הנה הצליחו לבנות וליצור ולהתגבר על הכאבים שלהם? האם זה לא יותר יעיל לפחות כדי לרפא את הכאב הנורא מאשר עוד פעם ועוד פעם לטחון, די! כמה שנים? חמישים שנה? שישים שנה? עד מתי נמשיך עם אלה?
—לדעתי אתה לא תוכל להבין מה שהקבוצה הזאת עוברת עד שאתה לא תעבור את הפרוייקט עצמו. וכשאתה מתכוון לטחון, אתה מתכוון שהם יאכלו את עצמם על מה שהם עברו ויסבלו? לא, הם צריכים להוציא את זה ולהגיד מה שהם חושבים וזהו.
[מחיאות כפיים]
—אני רוצה להגיד משהו וירון לא כל כך יסכים איתי. שעשרת אלפים גרמנים ניסו לברוח מגדנסק לגרמניה בזמן שהרוסים נכנסו והם עלו על אוניה וטורפדו רוסי הטביע את האונייה. ניצלו 500, כל היתר טבעו. אני רוצה רק להגיד לכם, אני כל כך שמחתי שהם טבעו. גם הילדים, גם המבוגרים. כל כך שמחתי שכולם טבעו, אין לכם מושג. חבל שלא הטביעו יותר אזרחים גרמנים.
—למה, הם היו חפים מפשע
—אין גרמני שהוא חף מפשע, שום גרמני לא חף מפשע. בשבילי זה היה מין נקמה. נקמה. ההורים שלי הלכו באושוויץ. אני שמחתי שהטביעו אותם, that’s all, זה הכל

————————-
ב-1945 הגה אבא קובנר, משורר, פרטיזן וממנהיגי הלוחמים בגטו וילנה, תוכנית נקמה. ״במושגים שלי״, הוא כותב ״ אין עם גרמני חף מפשע. בתוכנית הנקמה רציתי לומר לעולם שהשארית שתישאר אחרי אושוויץ, מסוגלת להרוס את העולם, שתֵדעו את זה. שפעם שנייה אם זה יקרה, ייהרס העולם״.
אחרי יותר מ-60 שנה אנחנו פוגשים את בנו, מיכאל, צייר ולוחם לשעבר.
—קבוצת הנקם של אביך, מה זה היה?
—זה דבר רציני
—אנשים שהגיעו ממחנות הריכוז עם הסיפורים שלהם והעיניים של האנשים האלה והצימאון וכאילו אמרו: ״רק תנקמו בהם. זו הבקשה האחרונה שיש לנו, תנקמו במה שאיבדנו״. והרעיון של הנקם התפתח במפגש הזה.
—ואבא החליט עם קבוצת החברים שלו להרעיל את בארות גרמניה?
—כן. לחלוטין.
—להרוג את כל העם הגרמני?
—נקמה טוטלית, כן. לפזר בתוך בארות בגרמניה?
—כן, כן היו כבר אנשים שהיו בתוך הבארות, כבר ב״מקורות״ של הגרמנים. כבר ישבו על השיבֶּרים. כבר היו אנשים שישבו בברלין על השיבֶּרים.
—ומתי הוא אמר להם?
—ואז בן גוריון, כנראה, לא משנה מי, אביגור, הלשינו כאילו לבריטים, הבריטים עלו על האונייה שכבר הייתה בדרך למַרסֵיי ואז מישהו אמא לאבא שעלו עליו, והוא זרק את השק למיים. ואסרו אותו בתור, אני לא יודע מה, בקהיר
—הוא התחרט על כך שהוא לא הצליח?
—לא, הוא התחרט, הוא חזר בו. בארץ. הוא חי בארץ והוא הבין, הבין שזה כבר מאוחר מדי.
—שהנקמה היא בניין הארץ
—לא יודע אם הנקמה אבל כנראה שזהו, זה כבר.
—את עיקר מעיינינו צריך להשקיע כאן.
—כנראה
—אם אתה היית אז, אתה שואל את עצמך?
—כן, אני הייתי מצטרף. לראות אותם עם העיניים האלה.
—לבאר עם הרעל
—אני לא יודע, כן, אתה צודק, לבאר עם הרעל
——————————
הנימה הזאת מקננת בנו עד היום. קורבן תמיד אנחנו והעולם צורר. גם אני לא משוחרר מתקושת הקורבן, שאינו קורבן בפועל, רק מפני שהוא זהיר וחמוש, וזוכר את אשר עשה לי עמלק. זיכרון בריא או זיכרון ממאיר?
[שיחה נוספת עם פרופסור אלקנה ????]
—איך אדם מתגבר על כאב של השפלה ושל אובדן. הוא מתגבר על ידי צבירת כוח.
—לאו דווקא.
—הדרך הטבעית היא לא לומר: כשם שהייתי כפוף, עכשיו אני אזקוף את קומתי ואני אהיה אדון לגורלי.
—אני אזקוף
—ולכן אני אהיה חזק ואטפח שרירים, שרירים נפשיים, לא רק שרירים גופניים. אבל גם גופניים. ואני לא אתן שיעשו לי זאת עוד, ואני אצבור אמצעים כדי שהדבר הזה לא ייעשה בי עוד. זה לא מובן שזה [זאת] התגובה?
—חוזק, יש לו הרבה מאוד משמעויות. אנחנו יכולים להיות חזקים, בלי להיות לאומנים. אנחנו יכולים להיות אמיצים בלי להיות פאשיסטים, אנחנו יכולים להיות מגינים של החברה הישראלית והיהדות בלי להיות גזענים. ואם אני מסתכל הסטורית, אני חושב שאחד הדברים הנוראים שקרו בארץ, זו היתה השפעת בן גוריון. כשערכו את משפט אייכמן, שנה שמה לשמוע את הקול הנוראי הזה של גדעון האוזנר, מספר במשך שנה שלמה על זוועות הנאצים, כדי לדאוג לזה של יהודי בארץ הזאת שלא היה לו שום קשר לשואה ולא בא עם זה, ולא ידע על זה, יבלע את זה, את הכל. זה אחד הדברים הנוראים ביותר שעשו לחברה הזאת. משפט אייכמן היה ניסיון, הצליח לצערי, להביא לזה שכל עם ישראל כולל העדות שיצאו מאפריקה, שלא היה להם מושג על השואה, שלא חיו את זה, לדאוג לזה שהם יחיו את השואה.
—מה לא לגיטימי בזה?
—לא מאחדים עם לא על המתים ולא על האסונות של העבר, אלא אך ורק על אידיאולוגיה חיובית לגבי העתיד. זה במכוון ליצור טראומה לכל החברה כדי שיהיו שותפים לזה.
—מה היית יכול לעשות פה כשמגיעים מאות אלפי אנשים עם כתובת קעקע על היד, על הזרוע, ואחרים,  שגם הם עברו את השואה באירופה, ולכולם יש איזה זיכרון מצטבר. והזיכרון הזה נאגר לאגם של כאב, לאגם משותף של זיכרון. מה היית עושה איתו?
—קודם כול אתה לא צריך עם כל דבר לעשות משהו. זה נקרא הטיפוח, הפולוטיזציה, המניפולציה של הזיכרון. אלה כאבים מצטברים שהתפקיד שלנו להתגבר עליהם, ולא להשתמש בהם למטרות פוליטיות פנימיות.
———————-

ירון לונדון: עבור יוצאי אירופה השואה היא אסון אישי. בשביל היהודים מארצות ערב, אם השואה היא מחוללת התקומה, מה חלקם בתקומה? עבור אחדים מהם כרוך טיפוחות של זיכרון השואה בהתעלמות מסבלם והשכחת חלקם בבניין הארץ.