****** העם הנבחר, ירון לונדון, פרק ראשון: השואה
חלק ג׳

[שיחה עם גואל פינטו, עיתונאי]
—ראיתי את הסרט הנפלא שעשית, שבו בעצם אתה מחפש את זהותך.
—כן
—אבל יחד עם זה, לעניין הזה נכרך סיפור שהוא לא שייך או כמו לא שייך. אתה רצית להיות ״דור שני״. אתה אומר: אללי, לא השמידו איש מקרובינו באלג׳יריה. הפרידמנים האלה והליבוביצ׳ים האלה יש להם המון קרובים שמתו באושוויץ. לי אין אף אחד כי באלג׳יר לא הרגו יהודים. מניין נובעת הקנאה הזאת?
—רצינו להיות שייכים
ומעצם העובדה שהגענו ממקום שלא טבחו בו, שלא טבחו אותנו נחשבנו לאזרחים סוג ב׳.
—זאת אומרת, אזרחות ישראלית מלאה, כך חשת [=הרגשת] נקנית רק אם יש לך קרובי משפחה שנטבחו בשואה.
—זה לא נכון ירון?
—אז אתה אומר שזה חלק מתווי הזהות הכלל ישראלית
—כן
—שייטבחו את קרוביך בשואה
—כן, כן 
—מה אפשר לעשות שהחלק הזה הטרי של ההסטוריה היהודית, כמעט שלא חלק עליהם. נו, טוב, שיחק להם מזלם [=היה להם מזל]
—נכון
—זאת ההסטוריה
—ועם השנים אנחנו לא יכולים לספר גם פינות אחרות?
—איזה פינות אחרות? אז כמה עשרו יהודים הושמדו בלוב. היו כמה פגיעו במדינות אחרות בצפון אפריקה. זה איננו שקול. זה לא סיפור השואה. מה אפשר לעשות? היה מרד רשיד עלי אל-כילאני והיה פרהוד בבגדד, אבל פה מדובר על 6 מיליון אנשים, ופה מדובר על 300 איש. אי אפשר לדרוש להיות שווים בדם היהודי שנשפך במהלך ההיסטוריה, כשאין דם כזה. בסדר, גם אותך כמעט רצחו, כן גם אתה, גם אתה, יש לך חלק בבניין הציונות, נכון, יש לך, נו באמת, כמה אפשר...
—אבל מה אתה עושה? אתה סופר את הדם. אתה כמו כולם. סופר את הדם. אתה סופר ליטרים של דם. כאן יש ...
—מי מדבר? הרי צריך להכיר את העובדות לפני שמדברים. קודם כל העובדות. העובדות לגמרי ברורות
—התחושות גם ברורות, על מה שיהודי צפון אפריקה רצו כשהם הגיעו לישראל כמהגרים זה שיקבלו את מקומם במפעל הציוני הכללי כמי שתרמו להקמת המדינה הזאת. לא רק הדם של נרצחי אושוויץ בנה את המדינה הזאת. גם האנשים שעזבו את המדינות שלהם, שהגיעו לכאן כפועלים שחורים, הם אלה שבנו את המדינה וזה כל מה שההורים שלי והורים אחרים רצו, שיכירו להם את זכותם במדינה הזאת.
בא לך להרוג אוי?
—לא, לא, בכלל לא, בכלל לא
—בוא אני אראה לך את סבא שלי, בוא ...
________________
ירון לונדון מדבר למצלמה
—סבי וסבתי נרצחו בליטא חודשים ספורים אחרי תחילת המלחמה, ואילו שני דודיי נהרגו בשורות הצבא האדום, אחד במוסקווה, השני ביערות. הורי לא דיברו על כך, לא הזכירו, ואני לא שאלתי. הם לא דיברו על כך אולי משום שהייתה עליהם חובה אחרת, לבנות מולדת חדשה, אומה, שפה. ולמרות זאת במשך שנים לא סלחתי ולא שכחתי. לא נסעתי לגרמניה, כמובן ולא השתמשתי בתוצרת גרמנית. עברו שנים והדברים השתנו. הנה כעת ביום השואה, אני בא לבקר קבוצה של יהודים, ערבים וגרמנים, המתכנסים לטקס של מחילה ברוח נוצרית. מוזר.
ירון לונדון
רוח של פיוס שורה על מפגש שנערך ביום השואה במנזר בגילה. אחד המשתתפים הוא רופא ערבי מהגליל המטפל גם בזקנים ניצולי שואה.
[ד״ר חנא סרור, רופא משפחה]
—בבית ספר למדנו על השואה החלק מהסטוריה ואני זוכר שאף פעם לא רציתי לדעת יותר על זה. באיזשהו מקום לא יכולתי לראו את הסבל האמיתי שהיה שם כי אני הייתי סובל. עם השנים, אני נחשפתי גם דרך העבודה שלי גם דרך העבודה שלי להרבה סיפורי שואה. יכולתי לראות את הכאב הגדול שהוא לא אישי, של האחר, ולהתחבר אליו כחלק מריפוי של מה שקורה בעולם הזה.
—אין ערבי פלסטינאי [פלסטיני] שמכיר את ההיסטוריה של עמו שלא קושר את השואה עם הנכבה. אפילו מי שלא משווה את גודל האסון, אפילו מי שמבין שהנכבה היא טרגדיה נוראה, אבל היא בכל זאת לא השואה. אבל בעקיפין, הנכבה נגרמה בגלל השואה. הוא לא יכול להתרגש מהשואה
—אני רוצה להגיע למצב, שאתה כישראלי יהודי תקבל את הנרטיב שלי, הסיפור שלי כמו שהוא. ואני אקבל את הסיפור שלך כמו שהוא. ומה שחשוב זה להביא את הסיפור, את הנרטיב, לקבל אותו
—אתה מכפר נוצרי בגלל, בטח ...
—אני מעילבון. זה הכפר היחידי שגורש ללבנון. היה טבח בכפר. נהרגו 14 צעירים והכפר גורש.
—היה טבח אחרי שהכפר הניף דגל לבן?
—כן, כן, כן ... אני רוצה להגיד לכל ישראלי שכל עוד אתה לא יכול לקבל את הסיפור שלי בנכבה, אתה לא יכול להכיר אותי.
—מי אמר לך מה חש [=מרגיש] האיש הזה שפוחד ממך? מפני שגם אני פוחד. אני יכול ללכת איתך לכפרך החרב ואני יכול להתאבל איתך על קרוביך שנהרגו ב-48, ואני יכול להצטער על גלות מחצית מהאוכלוסיה הפלסטינית בארץ ישראל, אבל אני לא יכול שלא לזכור שההוקרה  [=הכרה] הזאת, האבל הזה, גורר איתו מסקנות פוליטיות. אתה תתבע גם את הזכוי8ת שמגיעות לך בגלל הנכבה, חזרת הפליטים, החזרת אדמותיהם, וכולי וכולי. מדינה דו-לאומית. לכן זה קצת תמים לומר, תכיר את הסיפור שלי, די לי בזה. אני מכיר את הסיפור שלך, אבל ״נא״ [עושה תנועה באצבע] אתה תקבל משהו בגלל הסיפור שלך, אתה מבין?
—זה לא הדברים שאני ... אתה עכשיו מביא את הפוליטיקה הישראלית. אני רוצה איתך לבדוק איך אנחנו רוצים לחיות, איזה צורה של חיים אנחנו רוצים?
—אני אעשה אנאלוגיה עם השואה למרות שאני פוחד מזה. אבל אם היית, אני, לא חשוב, פה התפקידים, לא משנה, היית גרמני לצורך העניין הזה והיית בא אלי ב-46 ומחבק אותי והיית אומר לי ״שמע, ירון, אני כל כך מבין את הכאב שלך ששרפנו לך את האבא ואת האימא, והפקענו לך את כל הרכוש שלך, וגרשנו אותך מגרמניה, מהארץ שבה גדלת אלף שנה, אבות אבותיך היו שם, אני נורא מצטער, אני כל כך מבין את הכאב שלך. לא תקבל פרוטה פיצויים, פרוטה לא תקבל ואנחנו גם לא נשפוט את הנאצים שגרמו ל... כן לקצינים הנאצים ״ אז אני מעמיד את עצמי במקום הזה, ואני אומר. בסדר, נו, נכון, נכבה דבר איום ונורא, אז מה?
—זה כלום. אם אתה בא מגישה כזאת, אז אתה לא עשית כלום. כשאנחנו מדברים על להכיר אחד את השני ולהכיר את האמת שלנו, זה כדי לחיות יותר טוב ביחד, כדי לחיות כל אחד הרבה יותר טוב.
—אהלן וסהלן. נחיה ביחד. אבל אל תבקש ממני את האדמות ...
—כדי לחיות ביחד, אנחנו צריכים להיות שווים. וכדי לחיות ביחד אני רוצה קודם כל להגיע למקום שאנחנו גם נסלח אחד לשני. אני חושב ששני העמים הם עמים פוסט-טראומטיים, והפוסט-טראומה הקולקטיבי, אני מכיר את זה. קודם כל אני למדתי את זה הרבה יותר אצל המטופלים בעבודה שלי, אבל עכשיו אני גם רואה את זה אצל ההורים שלי. אנחנו שני עמים שצריכים ללמוד לעשות, לרפא את עצמנו, ולעזור אחד לשני
—אולי נשכח הכול?
—אני לא חושב שנשכח, אי אפשר לשכוח
—אנחנו נשכח את השואה
—אי אפשר לשכוח
—נפסיק לחנך ...
—זה כמו מחלה, אתה לא יכול לרפא מחלה, אם אתה לא מתייחס אליה.
—אולי יותר טוב להגיד באס [=מספיק] אנחנו שוכחים, אתם שוכחים, לא הייתה שואה, לא הייתה נכבה?
—אז זה כמו שאתה אומר, אתה יודע מה? אין מוות, אנחנו חיים לעד
[חוזרים להופעה של ??? שיר באנגלית]
כשהיינו ילדים החזקנו רובי צעצוע,
כעת אנו בני 18, תכף נחזיק רובים אמיתיים
זה לא שאנו רוצים,
אך אין לנו ברירה
זה כייון שכולם רוצים להרוג אותנו,
גם אם הם אומרים שלא
—תודה איילת, It was moving

—The Holocaust is a very unique event in the history of human kind. Of course, there were other genocide in the history like
—the Armenian genocide, for example
—Yes, ut it was so long ago
—Ruanda
—How can you compare? The holocaust is the holocaust, Ruanda is Ruanda. It is a completely different continent. And I hear again and again, from many people from all kind of countries
יוסוף תביא כיסא, יוסוף
How can you Jews
אני רצינית, תביא כיסא
after all you have been through, how can you do the same to the Palestinians? And I answer
שוקראן, יוסוף
With all due respect how can you compare? the holocaust was not a lesson for the Jews, if anything, it was a laboratory for the whole world. But it does not mean that I think that what we, Israelis, are doing to the Palestinians is OK. It is not OK. OK? It is wrong, very very wrong, but don’t compare. For example, the wall. Very back wall. It is very bad wall.  But, since there is a wall, there is no terror. But, for that we have to imprison more than a million people. But, the israelis have the right to defend themselves from terror. But, not all Arabs are terrorists. But,  some of them bomb themselves [blow themselves up] killing women and children. But, the israeli army is also killing women and children. But they do it because the terrorists hide behind families. But the terrorists do it because they feel that they have nothing to lose,, they have no choice. But, the israeli army also doesn’t have a choice. But, there is always a choice (4:05)
——————
[שיחה נוספת עם הבן של אבא קובנר]
—איפה אתה עומד היום? מה יחסך לעבר?
—קודם כל אני אומד בנקודה מאוד קשה בקשר לזהות שלי עם כל הקומפלקס הזה שנקרא ״העם יהודי השב לציון״.
—באמת?
—כן, ממש קשה. יש לי קושי ענק עם זה.
—היית רוצה שאבא יעמוד על ידך?
—לא, לא ממש לא.
—נראה לי שנכשלנו בגדול, כאילו. total loss [כישלון חרוץ]. מבחינתי, זהו
—הדור של אבא טעה?
—זה לא שטעה, אנחנו טעינו. אנחנו אלה שצריכים לקחת את האשמה, זה לא הם. אנחנו הדור שנולד פה והיינו אמורים לשאת על עצמנו את הקיום של  המקום הזה, כן? באחריות, כן? נכשלנו בגדול. אולי זה היה built in בסיסטם [מובנה במערכת שניכשל], אולי הרעיונות שלנו שלפחות אני גדלתי עליהם וחשבתי שהם רעיונות נכונים.
—אתה גדלת בקיבוץ בבית הילדים, התנדבת ליחידה מובחרת, לסיירת מטכ״ל, היית עם נתניהו, נדמה לי?
—הייתי ממש ממש, ממש באותו אוהל מה שנקרא
—באמת, באותו צוות
—אבא שלך בא מתוך גיהינום, בא מתוך גיהינום. בנינו פה אומה שאומרים שהיא מודרנית ומסודרת. זה החלום של דורות. וקשה, נו אז מה? ולא לגמרי צודק, ולא תמיד נכון
—אין לי ספק שאנחנו בצד של התליינים, וזה ... אני לא יודע: אתה עושה סדר פסח? האם ברגע שאתה קורא על העם המסכן שמכים אותו ולוחצים אותו ומענים אותו, האם אתה לא אומר לך, לילדים שלך, לכל הסובבים, הגלגל התהפך—אנחנו המכים, אנחנו המענים, אנחנו הלוחצים. אז כל סדר פסח הוא נראה אחרת
—הילדים שלך כאן או שהם בעולם?
—הבן הגדול שלי הוא חמש שנים בניו יורק, אשתו עושה דוקטוראט ועכשיו הם היו בהחלטה מאוד קשה לחזור לארץ או לא לחזור והם חוזרים
—למה?
—הם חוזרים  ומה שיותר עצוב בשבילי, שאני לא יודע אם להיות שמח או עצוב. זה הדבר הקשה לי, הכי קשה.
—אתה פוחד משואה שנייה?
—אני לא בן אדם שמפחד בכלל. לא נעים להגיד, אבל אני לא מפחד. זה לא הפחד, זה [זו] המועקה. זה [זו] המועקה, שנכשלנו, שהגענו לנקודה ... אני אגיד לך את הדבר הכי קשה, אולי ביום הזה, הדבר הכי קשה באמת שנראה לי, שיכול להיות שלא היתה ברירה. ויכול להיות שכמו שילד מוּכה יהיה אבא מכה, יכול להיות שזה מה שקורה לנו. יכול להיות שזה מה שקורה לנו.
—————
[קול של מישהו במטס] אנחנו הולכים לבצע מטס מעבר מעל מחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו.

—בא מפקד הטייסת והציע לי לבצע את המטס ואמרתי אוקיי. ככה אני מוכן לבוא לפולין. כמו אחד חזק עם מדינה מאחוריו, לא כצאן מוּבל לטבח. עם כל העוצמה של מכונת המלחמה שיש לנו.

אנו, טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי, ולארצו ישראל.