***** הדיבֶּר האחד-עשר: אל תהיה פראייר
שחר אילן
מעוּבָּד על פי מאמר מתוך ״הארץ״
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1558555
25.01.2007

לישראלים יש פחד תהומי (=עמוק מאוד) מלהיות “פראייר”. הפחד הזה הוא תכוּנה ישראלית  מוּבהֶקֶת (par excellence), שהרבה חוקרים ישראלים כבר חקרו אותה.

ד”ר לינדה-רנה בלוך מאוניברסיטת בר-אילן. טוענת שהביטוי, שבא מגרמנית, קיים בעוד שפות—רוסית, גרמנית, פולנית ורומנית. אבל בחלק מהמקומות, המשמעוּת שלו שונה לגמרי. גם במקומות שבהן המילה מתארת אדם שקל לעבוד עליו, היא לא סמל תרבות כמו בישראל. גם למילה “סאקֶר” באנגלית אין מקום מרכזי כל כך בתרבות של חברות דוברות (=מדברות) אנגלית.

“לא תהיה פראייר/אל תהיה פראייר״ הוא כמעט הדיבֵּר האחד עשר של הישראלי. איך נוצר דווקא אצלנו הפחד הכל כך גדול להיות פראייר? ד״ר בלוך מסבירה את זה, ברצון להשתחרר מדימוּי היהודי (=התדמית היהודית) הגלוּתי. לדעתה, יש חמישה מאפיינים של האופי הישראלי שמצטרפים זה לזה ויוצרים את תרבות ה”רק לא פראייר”: החשיבות של האגו והכבוד, התעלמוּת מחוק ומכללים, אינדיווידואליזם חֲסַר אחריוּת, תחרוּת ומצ’ואיזם. יש אנשים, אומרת בלוך, שמוכנים להרוג כדי לא לצאת פראיירים. היא קושרת לכך מעשי רצח בגלל סיבות שוּליות (=צדדיות, לא חשובות), כמו מריבה של כלבים או ויכּוּחַ על כיסא בים.

“הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לישראלית זה לצאת עם פראייר”, כתב העיתונאי עלי מוהר ב-2001 בעיתון “העיר”. אבל מחקר של ד״ר בלוך והפרופ’ דפנה למיש מאוניברסיטת תל אביב, מגלה שהפחד להיות פראייר מאפיין בעצם בעיקר את הגבר הישראלי. לאישה הישראלית יש שתי אופציות: האופציה הרווחת (=שרבות משתמשות בה) היא להתגאות בפראייריות שלה. נשים ישראליות נוהגות להגדיר עצמן “פראייריות אמיתיות”. בלוך טוענת שהן “אומרות על עצמן שהן נשים אמיתיות שממלאות את הסטריאוטיפ של הנתינה הנשית ללא תמורה הולמת”. נשים שינסו לא לצאת פראייריות, יֵחַשבו לבּיצִ’יות ולגבריות.

העיתונאי דורון רוזנבלום תיאר ב”הארץ”: את כללי המשחק של המצב הפראיירי. הוא טוען “שהחיים הם מאבק דארוויני, שבו שורדים (=נשארים בחיים) אנשים שמשתמטים מניצוּל של אחרים וזוכים בו אלה שמקדימים לנצל את זולתם (=האחרים) ... מול הברירה ‘החיים או הכסף’ כללי המשחק הפראיירי  הם: ‘שניהם—הברירה והכסף״—תמורת הכבוד ... חשוב מה יאמרו ‘החבר’ה’, גם כאשר אין חבר’ה... מוּטב (=יותר טוב) לשלם עוד 20-30 שקל ורק שלא יַחשבו שסידרו אותך בשקל או שניים...

בלוך סבורה (=חושבת), שהמילה פראייר נחשבת למילת סלנג למרות שהיא חלק אינטֶגרָלי מהשפה העברית. לדעתה, העוּבדה שהמילה נֶחשֶבֶת לסלנג ולא לחלק מוּכָּר של העברית משאירה את המילה כאילו בשוּליים, והשוּליוּת הזאת עוזרת “להתעלם מההַשלכות (=אימפליקציות) הממאירות שלה”.

אחד מתלמידיה של בלוך, ערן גור,  שלח מכתב ל״אקדמיה ללשון העברית״ שבו הוא שאל ״מדוע האקדמיה לא מתייחסת למילה פראייר ולא הופכת אותה לחלק מהשפה העברית, למרות שהיא אחת המלים, שבהן משתמשים כל כך הרבה ביום יום...

קרן דובנוב מהאקדמיה ענתה לו, שהמילה פראייר היא מילת סלנג שבאה מיידיש, והיא מתאימה  רק לשפה המדוּבֶּרֶת. היא טענה שבעברית הרשמית אפשר לומר על פי ההקשר ‘תמים’, ‘פתי’ או ‘מנוּצל לרעה’”. כמובן שמה שהמשמעות של מה הגברת כתבה בכלל לא דומה למשמעות של המילה פראייר.

הלוס אנג’לס טיימס כתב ב-1997, ש”הפחד מלהיות פראייר משחק תפקיד בכל תחום בחיים מהמשימה הכי יום-יומית ועד תהליך השלום”. האם המוּשג של הפראייריוּת משפיעַ על מדיניות השלום והמלחמה של ישראל? נראֶה שכן. כמו שראש הממשלה בנימין נתניהו הסביר ב-1998 לתלמידים בבית ספר במעלה אדומים (שנמצאת מעבר לקו הירוק) ש”אנחנו לא פראיירים. אנחנו לא מוסרים בלי שאנחנו מקבלים”.

הרצון לא להיות פראייר הוא גם אחת הסיבות לכך שאנשים שמסתבכים בפרשיות (=סקנדָלים) קשות בישראל, מוכנים להתבזות בכל ביזַיון רק כדי לשבת עוד קצת על הכיסא. . “להתפטר זה לקחת אחריות”, אומרת בלוך, “זה די כמו להתנצל ואלו התנהגויות ‘פראייריות’, בייחוד אם אפשר להפיל את האחריות על מישהו אחר, ‘פראייר תורן’”.

איזה אנשים נֶחשבים לפראיירים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית? האם זה רבין שהתפטר אחרי חשבון הבנקים או בני בגין, שהתפטר ונעלם מהחיים הציבוריים רק משום (=בגלל) שנכשל בבחירות וגילה שאין תמיכה בציבור לעמדות שלו?